לך לך, אל… עצמך

הדייג

דייג אחד ישב על גדות הנהר, החזיק בידו חכה ודג דגים. אדם עשיר מאד עבר לידו, נעצר והביט בו נדהם. הסיבה לתדהמה נבעה מהעובדה שהדייג הצליח להעלות בחכתו כמות עצומה של דגים מדי רגע. לאחר שעה אחת בלבד, החל הדייג לארוז את חפציו ולזוז לדרכו. האיש העשיר מיהר לעברו ושאל אותו: "מדוע אתה עוזב כל כך מוקדם?"

ענה לו הדייג: "דגתי לעצמי כמות גדולה של דגים, כזו שתספיק לי לכל השבוע, ואני פשוט לא זקוק לעוד דגים. כעת אני הולך הביתה כדי ללמוד ולהחכים, ולבלות זמן איכות עם בני המשפחה שלי".

"אבל תנסה לחשוב מה יכול היית לעשות עם כמות נוספת של דגים", הפציר בו העשיר. "את הדגים שאינך צריך לשימושך הפרטי, אתה יכול למכור, ואת הכסף שתרוויח תוכל להשקיע בקניית ציוד דיג נוסף, אחר כך תוכל לקנות סירה ולשכור את שירותיהם של דייגים אחרים שידוגו עבורך את הדגים, ואתה תוכל לפקח על הנעשה מלמעלה".

"ולשם מה כדאי לי לעשות את כל זה?", שאל אותו הדייג.

ענה לו העשיר: "אתה תוכל אחר כך להעסיק מישהו שיפקח במקומך על כל העבודה, וכך תוכל לפרוש מהעבודה ולעסוק במה שאתה באמת רוצה לעשות בחיים".

בשלב הזה נפרד הדייג מהאיש העשיר וברך אותו לשלום, כשהוא מוסיף: "תודה רבה לך, אבל אני כבר עכשיו עושה בדיוק את מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים!

לפעמים אנו נוטים להיות כל כך עסוקים בייצור ובעשייה, בהישגיות ובמרדף אחר ההצלחה, עד שאנו עלולים לחיות חיים שלמים מבלי כלל לשאול את עצמנו: "מהי מטרתם של החיים ולשם מה אני בכלל חי?"

תגלית נדירה

פרשת השבוע מספרת לנו, שאברהם אבינו, כבר בהיותו בן שלוש שנים, הביט על העולם שסביבו, הבחין במושלמות שלו, ביופי, ברבגוניות העצומה, בסימטרייה, בתזמון, באיזון ובאחדות – ומכך הוא הסיק, שעולם כל כך מושלם, חייב להיות מתוכנן על ידי כוח כלשהו, בעל שיעור קומה ומוח על-אנושי. ממש כך גילה אברהם אבינו את האלוקים.

בהסתכלות ראשונית, המסקנה אליה הגיע אברהם אבינו איננה כזאת מדהימה. קחו כל ילד בן שלוש שנים למפעל של צעצועים, והראו לו את תהליך העיצוב, הייצור והאריזה של כל צעצוע. האם הוא יטעה לחשוב שהצעצועים הללו נוצרו סתם בטעות או במקרה?!

אבל במבט שני, מה שהיה מדהים בתגליתו של אברהם אבינו, היא העובדה שהוא נולד אל תוך עולם שהיה שקוע כולו בעבודת אלילים, והיה צורך בכוחות נפש יוצאים מן הכלל, על מנת להיות מסוגל לראות מעבר לכך.

עבודת האלילים היא למעשה ניסיון מזויף של האנושות, לספק את הצורך שהקב"ה הטביע בנו, ליצירת קשר עם "כוח" שמעבר לעצמנו. הזיוף מתבטא בכך, שבמקום להתקשר לקב"ה, מתמסר עובד האלילים, לפסל, לכוחות הטבע או לאליל ה"תורן" של דורו.

"תרח ובניו" – חנות ל"תשמישי טומאה"

תגליתו של אברהם אבינו מדהימה אפילו עוד יותר בהתחשב בעובדה, שבבעלותה של משפחתו הפרטית הייתה חנות של "תשמישי טומאה" – פסלים לעבודה זרה. המדרש מספר, כי יום אחד, לאחר שכבר הכיר באלוקים, התבקש אברהם לשמור על החנות. מיד עם צאתו של אביו, לקח בידו פטיש וריסק לחתיכות את כל הפסלים – חוץ מאשר את הפסל הגדול ביותר, שבידו תקע את הפטיש. אביו חזר הביתה מזועזע לגמרי. "מה קרה פה?!", הוא צעק, ואברהם ענה לו: "זה היה מדהים אבא, הפסלים החלו כולם להתקוטט זה עם זה, ובסוף הפסל הגדול ניצח את כולם!". אביו לא יכול היה להגיב; עמוק בתוכו הוא ידע שבנו, אברהם, נגע באמת העמוקה ביותר.

יחיד מול רבים

אברהם המשיך במאמצים אינטנסיביים לשכנע את בני דורו. הוא הכניס אורחים רבים אל תוך אוהלו, שהוצב בצומת דרכים מרכזית והיה פתוח לארבע רוחות השמיים. הוא כתב ספר בן 400 פרקים, שהוכיח את השקריות שבעולם האליליות, וסבל בשל כך מרדיפות ומגילויי שנאה ולעג. הדברים הגיעו לכך, שאפילו נמרוד, מנהיג המעצמה הגדולה ביותר באותה התקופה, הרגיש כל כך מאוים מרעיונותיו ה"מאד לא מקובלים" של אברהם, עד שהחליט להיפטר ממנו אחת ולתמיד, והשליך אותו אל תוך כבשן בוער, כשהוא מכריז: "בוא נראה כיצד הא-ל שלך מציל אותך כעת!".

אברהם כידוע יצא מהכבשן ללא כל פגע.

בשל יכולתו המופלאה לעמוד איתן כנגד כל העולם, התורה מכנה אותו בשם "אברהם העברי". "העברי" – מלשון "עבר" (=צד) – "האיש שעומד בעבר (בצד) השני", כשהעולם כולו עומד בצד אחד של העולם, ואילו אברהם עומד מולו בצדו השני.

מה היה הסוד לכוחו העצום של אברהם, וכיצד נוכל אנחנו ללמוד מכך לקח לחיינו?

התשובה נמצאת בפסוק הראשון של פרשת השבוע. הקב"ה מופיע בפני אברהם אבינו, ואומר: "לך לך (כלומר אליך, אל עצמך) מארצך, ממולדתך ומבית אביך". הקב"ה מגלה לאברהם, שכדי להפוך לאדם גדול במידות, עליו "לחתוך את חבל הטבור", ולצאת למסע של צמיחה וגילוי עצמי – הרחק מכל שיגרה מוכרת וקרובה.

בדרך הטבע, אנו נשאבים אל תוך שיגרה של לחץ חברתי, ציפיות מהסובבים אותנו והרגלים ישנים שהוטבעו בתוכנו מקטנות. היה לי חבר שתמיד רצה להיות עורך-דין. אבל הוריו רצו שיהיה רופא, כדי שיוכלו לומר לכולם: "הבן שלנו רופא". הוא התעקש להיות עורך-דין, והם התעקשו שיהיה רופא. הלחץ הפך לכל כך כבד וקשה, עד שהוא השקיע 10 שנות לימודים בבית הספר לרפואה, רק כדי לשמח את הוריו. (בסופם של הלימודים, הוא פנה ללימודי המשפטים, ומאוחר יותר שילב בין שני התחומים, והפך לעורך-דין המתמחה ברשלנות רפואית). אבל הנקודה היא, שלא היו לו הכוחות להתמודד עם הלחצים שהופעלו עליו ולחיות את חייו על פי בחירתו.

אם כך, השאלה הראשונה שמחובתנו לשאול את עצמנו, היא: מהיכן מגיעה "השקפת העולם" שלי? האם זו השקפה שאימצתי לעצמי תוך כדי בדיקה ומחקר, או שמא זו גישה שהושתלה בתוכי עקב נסיבות חיי וללא בחירה אישית? האם זוהי גישה יהודית? או שמא יוונית? רומאית? או אולי מערבית? נסו לשאול את השאלה הבאה: "אילו נולדתי אל תוך משפחה של מוסלמים פונדמנטליסטים בעיראק, מה הייתי עושה עם חיי כיום?". האם לעובדה שנולדתי דווקא כיהודי יש בכלל משמעות עבורי?

בדיוק כך מצווה הקב"ה את אברהם: "לך לך (אל עצמך) מארצך וממולדתך ומבית אביך". ובמלים שלנו, אל תקבל (או תדחה) באופן אוטומטי את ערכיה של החברה, מבלי לבחון באופן יסודי את ערכם ומהותם.

וכפי שכבר ציינו בתחילת הסדרה, "מעשה אבות-סימן לבנים". העובדה שמהותו של אברהם אבינו היא חקירה ובחירה עצמאית, משמעה, שגם לנו כבניו, היכולת לעמוד מול השקפות העולם שהופנמו בנו, לבחון אותן מחדש ולהכריע בבחירה חופשית ועצמאית. כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, צריך לעבור את התהליך הזה.

מי אני ומה אני?

היה רב מפורסם שפעם גילה לי מהו סוד גדולתו. הוא אמר:

"סבי ייסד את אחת הישיבות הגדולות ביותר בעידן המודרני, ואבי ירש את תפקידו כראש הישיבה. כשגדלתי, הייתי מוקף בכל הטוב שעולם היהדות יכול להציע לבן אדם. למדתי עם התלמידים החכמים ביותר, הייתה לי גישה חופשית לספריה רחבה מאד של ספרי קודש, וצמחתי בבית שהפך למרכזה של הקהילה היהודית באותה התקופה. היה לי הכל. אך באותו הזמן, הרגשתי כאילו שום דבר מכל זה אינו שייך לי. אמנם הכל ניתן לי, אך לא רכשתי כלום בזכות עצמי.

"כשהייתי בן 18, החלטתי לעבור תהליך עמוק ויסודי של בדיקה עצמית. לא הפסקתי לקיים את המצוות, אבל באופן אינטלקטואלי, הנחתי את הכל על השולחן לפני, כדי שאוכל לבדוק את הכל מהצד. הסתכלתי על יום השבת, לדוגמא, ושאלתי את עצמי: מה זה? כיצד זה קשור אלי? מה אני מעריך בכל זה, ואילו מושגים אינני מבין מתוך כל אלה?

"הייתי צריך לגדול ולהפוך לאדם עצמאי. חזרתי על התהליך הזה עם כל מצוות התורה. זה לקח לי שנים. אבל כעת, האמונות שלי הן חזקות ובלתי ניתנות לערעור. אני יודע מי אני, וחשוב מזה, אני יודע למה".

בדומה לכך, על מנת שתהיה לנו מערכת יחסים מושלמת עם הקב"ה, אנו זקוקים הן לקשר אינטלקטואלי והן לקשר רגשי עמו. "ידיעת הקב"ה ללא כל רגש" מותירה את האדם מנותק וקר. מצד שני, "רגש עמוק ללא ידיעה" הוא היסוד לכל כת, דת שקרית או דמגוגיה בהיסטוריה של העולם.

מכיוון שאנו מוצפים באין-ספור "כיוונים רוחניים" שזועקים בכדי לקבל את תשומת לבנו, (ובנוסף, אנו נגועים בנטייה האנושית לקבל ולהתפשר עם חצאי-אמיתות ותשובות חלקיות לשאלות הקשות ביותר), היהדות מורה לנו לגשת אל עולם הרוחניות כאילו ניגשנו לעולם אינטלקטואלי לגמרי. בתפילת ה"עלינו לשבח", שנאמרת בסופה של כל אחת מתפילות היום, אנו אומרים: "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים…" "וידעת היום" הוא הדבר הראשון, הצעד האינטלקטואלי הראשון. אך חייבת להתלוות אליו ההכרה הרגשית של "והשבות אל לבבך".

המפתח לבגרות אמיתית עובר דרך התהליך הזה. השירות הצבאי בארץ ממלא במקרים רבים את הפונקציה הזו. ההתרחקות מהבית ומהחברים, מאפשרת לאנשים הצעירים את הגמישות הנחוצה, על מנת לבדוק, לחקור ולהתנסות ברעיונות ובדרכי חיים שונות, מבלי שיהיה להם הצורך להיות תחת השליטה המתמדת של הסובבים אותם. זוהי ההזדמנות לגלות מי אנחנו באמת. (למרות זאת, באופן טראגי, בדרך כלל הצעירים מבלים את ארבע השנים הללו במסיבות ובהתפרקות, במקום בחקירה ובדיקה עצמית).

יתכן שתאמרו: "אין לי זמן", או "אני כבר מבוגר מדי". חכמינו מצביעים על המילה "חיים" – ומציינים שהיא תמיד מופיעה בלשון רבים. הסיבה לכך היא שהחיים הם תהליך מתמשך של גילוי עצמי. לעולם לא מאוחר מדי. ועכשיו הוא הזמן המתאים ביותר לכך.

בעל ה"שפת אמת" (חכם מהמאה ה-19 באירופה) מציין, שהקב"ה אומר לכל אחד ואחד מאיתנו "לך לך" – לך אל עצמך. אברהם אכן שמע את הקריאה האלוקית הזאת.

אנו מקווים שכולנו נצליח לשמוע אותה ביום מן הימים.

[אש התורה]