העומק בתיבת נח

כולנו מכירים את סיפורה של פרשת השבוע:

האלוקים רוצה להוריד מבול על הארץ כדי להשמיד את העולם, אז הוא אומר לנח הצדיק לבנות תיבה ולהביא זוג חיות מכל מין. אחר כך יורד גשם במשך ארבעים ימים וארבעים לילות, האלוקים שולח קשת, ומאז נח חי באושר ועושר. נכון?

נו, לפחות זה סיפור ילדים נחמד. אבל בהתייחס לכך שהתורה היא הכוח המניע של האומה היהודית והמקור האינסופי של החוכמה הקולקטיבית שלנו, בואו נקדיש כמה דקות כדי לחשוף רבדים עמוקים יותר של "סיפור תיבת נח"…

ספינה גדולה

השאלה הראשונה שאנחנו שואלים היא: מה היה החטא הנורא של בני דורו של נח, שהביא לכך שהאלוקים החליט להשמיד אותם?

התלמוד (סנהדרין נ"ז, א') מספר לנו שהעולם היה מלא בקנאה, תאווה, גזל, אלימות, שקר, חוסר סובלנות, הונאה ותרמית. והכי גרוע מכל הפשעים? הפרשנים הגדולים, רש"י ואבן-עזרא, מסבירים: האנשים ניצלו זה את זה מבחינה מינית.

לפני שהאלוקים שלח את המבול, נח עסק 120 שנה בבניית התיבה (היו להם חיים ארוכים באותם הימים). זו לא הייתה ספינה רגילה. היא הייתה גדולה יותר ממגרש כדורגל, והכילה חלל בנפח של למעלה מחצי מיליון מ"ק! היו בה שלוש קומות נפרדות: העליונה לנח ולמשפחתו, האמצעית לבעלי החיים, והתחתונה לפסולת. (מה שדרך אגב מראה על דאגתה המיוחדת של התורה לשמירת הסביבה: אפילו בזמן שהעולם מושמד, הם לא השליכו את הפסולת מהסיפון!)

מובן מאליו שהיו לקב"ה המון דרכים שבהן היה יכול להציל את נח. אז לשם מה הוא הטריח את נח בבניית תיבה? ולמה זה לקח לו 120 שנה?!

המדרש אומר שהאלוקים דווקא רצה, שנח ייקח על עצמו פרויקט מוזר ובלתי רגיל, כדי לעורר את סקרנותם של האנשים. האלוקים הדגיש עוד יותר את המוזרות של כל העסק, בכך שהביא את נח לבנות את הספינה הענקית הזאת – לא על חוף הים – אלא על פסגת הר! כך האנשים יבואו לשאול את נח: "מה לכל הרוחות אתה עושה?!" – ונח יוכל להיכנס איתם לשיחה על המשבר העולמי, וכיצד ניתן למנוע את הקטסטרופה אם האנשים ישנו את דרכיהם.

ובכן, 120 שנה הם זמן ארוך, והייתם חושבים שנח יצליח לשכנע הרבה אנשים לחזור למסלול. אבל, כמה חבל, במקום לצאת ולהשפיע על האחרים, נח ראה בתיבה מפתח הצלה אישי – הזדמנות לבנות קיר גדול ולבודד את עצמו מרוע החברה.

 

עולם גדול אחד

מצד אחד, נכון שעלינו להגן על עצמנו ועל בני משפחותינו. הרמב"ם מזהיר אותנו מפני הסכנה בחיים בשכנות לאנשים שאינם שותפים לאותם ערכים כמו שלנו. במקום שבו יש שחיתות, לעתים קרובות הטוב נסחף עם הרע. ומפני זה אנחנו צריכים להיזהר ולהישמר.

כמו בסיפור על הקהילה שכל חבריה הועסקו בתור מנקי ארובות. מידי יום הם היו יוצאים לעבודה ומתלכלכים מאוד. אבל היה להם כלל אחד: בכל יום היה אחד מהם חייב להישאר בבית – כדי שכשהאחרים יחזרו ויראו את פניו הנקיות, הם יוכלו להעריך עד כמה הם התלכלכו.

גם במימד הרוחני, בית צריך לעמוד כחוף מבטחים, כדי לרענן ולנקות את האדם.

אבל יש גם צד שני למטבע. ה"תיבה" לא יכולה להיות מבודדת לחלוטין; חייבים להימצא בה פתחים כלשהם. אנחנו צריכים לצאת ולנסות לשנות את העולם. הכותבים החסידים משווים את הדבר לאדם אמיד שצריך לחמם את עצמו בחורף. הוא יכול להעמיד אש באח, שממנה יתחמם כל מי שנמצא בחדר. אבל תארו לעצמכם שבמקום זה הוא מחמם רק את עצמו במעילים חמים ובשמיכות. בשני המקרים הוא מתחמם; השאלה היחידה היא באיזו מידה איכפת לו מהאחרים.

אפילו אם אנחנו לא מתכוונים לתקן דברים מתוך אהבה אלטרואיסטית לזולת, אז לכל הפחות אנחנו צריכים לעשות את זה למען עצמנו. משום שהמציאות היא שלא משנה כמה קשה אנחנו מנסים להתבודד, משהו מן ה"רע" שבחוץ תמיד מצליח בכל זאת להסתנן פנימה. ובסופו של דבר הוא יתפוס גם אותנו.

כמו הסיפור על השניים ששטו בסירה, ואחד מהם קדח חור בקרקעיתה. "מה אתה עושה?! צעק חברו. "אהה.. אל תדאג", ענה השני, "אני קודח רק מתחת למושב שלי!"

החור בשכבת האוזון לא מבדיל בין אדם לאדם. לסמים, לפשע ולאלימות אין גבולות. ההתעלמות מהמציאות הזאת הייתה טעותו הטראגית של נח. הוא האמין שהוא יוכל לנעול את עצמו בתוך התיבה, ולברוח מהכל.

הלקח הכואב של נח

לאחר שהסתיים המבול, נח יצא עם משפחתו אל האדמה היבשה. התורה מתעדת את מה שהתרחש לאחר מכן:

"ויחל נח, איש האדמה, ויטע כרם. וישת מן היין, וַיִּשְׁכָּר, ויתגל בתוך אהלו. וירא חם [בנו] … את ערוות אביו…" (בראשית ט', כ'-כ"ב)

כשנח יצא מן התיבה וראה את החורבן שבא על העולם, הוא ידע בעומק לבבו שהוא, ברוב אנוכיותו, עמד בצד ונתן לכל זה להתרחש. מדוכא ומאוכזב הוא שתה והשתכר. ואז "וירא חם את ערוות אביו", כלומר – או שבנו של נח עשה בו מעשה סדום, או שהוא סירס אותו (תלמוד – סנהדרין ע' א').

זה היה לקח כואב לנח, ובכל זאת, במידת מה היה בכך גם עונש מתאים. בעוד שבני דורו של נח ניצלו זה את זה מבחינה מינית, נח חשב שהוא יוכל להטמין את עצמו בתוך התיבה ולברוח. אבל זה חלחל פנימה.

המאבק היהודי

כל יהודי יודע שכל בני העם היהודי קשורים זה אל זה. כשיש פיגוע חבלני בישראל, כולנו חשים בכך. התלמוד (שבועות ל"ט א') אומר: "כל ישראל ערבים זה בזה" – כל היהודים אחראים זה על זה.

פעם שמעתי את הרב מוטי ברגר מאש התורה, מדבר לקבוצה של ניצולי שואה. מה שהוא אמר נחרט בלבי לשארית חיי. הוא אמר להם:

"כשהייתי ילד, הייתי מביט בסבים ובסבתות שלי שכבר לא חיו באירופה בזמן השואה, ושואל את עצמי, מה הם עשו במשך השואה? העובדה שמיליוני יהודים נרצחו והוכנסו לתנורים, לא הייתה בגדר סוד; החדשות הנוראות האלה דווחו באופן שגרתי בעמוד הראשיים של העיתונים בעולם. אז חשבתי… האם הסבים שלי טרחו לצאת בכדי לאסוף כסף לעזור לפדות יהודים? האם הם ארגנו מאמצי הצלה סודיים? האם הם ניסו למשוך את תשומת לב התקשורת והפגינו מול "הבית הלבן"?"

היום, בני העם היהודי נלחמים בחזיתות רבות. עצם קיומה של מדינת ישראל מוטל בספק בפורומים בינלאומיים. פעולות אנטישמיות ברחבי העולם נעשות מתוך מודעות ל-1938. וישנו סרטן ההתבוללות, שבגללו בוחרים מידי שנה 50,000 יהודים בגילאי 20-29 ברחבי העולם, להיפלט מהעם היהודי – ואובדים לנו לנצח.

אז מה אנחנו עומדים לעשות בקשר לכל זה? בגלל שיום אחד הנכדים שלנו יתבוננו בנו וישאלו…

לקיחת אחריות

המקובלים מסבירים ש"תיבה" היא גם ספינתו של נח, אבל גם מילה (כמו שאומרים ראשי תיבות ומתכוונים למעשה לאותיות הראשונות של המילים). משמעויות שמהוות שני צדדים של אותה מטבע. כל אחד מאיתנו רוצה לבנות תיבה – החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותו זמן אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, המילים, כדי להגיע אל הזולת ולהשפיע עליהם. לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות את אותו הדבר.

מה אנחנו יכולים לעשות?

אנחנו יכולים לדבר נגד הפסולת בנהרות שלנו והזבל בטלוויזיה. אנחנו יכולים לארגן שיעור תורה וללמד אחרים מה שלמדנו. אנחנו יכולים להבין בבירור מדוע האנושות חייבת לסרב לסבול בגידות ורכילות. אנחנו יכולים לארגן מסע חברתי בדרישה לאובייקטיביות תקשורתית.

כשלונו של נח לנסות להשפיע על דורו, הוא הסיבה שבגללה המבול נקרא "מי נח" (ישעיה נ"ד, ט'). אל תחשבו שהבעיה אינה נוגעת לכם. כי היא כן.

בואו נתחייב לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, החברה שלנו, העולם שלנו.

 

[מתוך אתר 'אש התורה']