מהותם של סימני ראש השנה

הוא יצא מהחנות כשבידו כלוב קטן, ובתוכו ציפור קטנה.

הארנק שהיה אך לפני כמה דקות תפוח היה עכשיו ריק לגמרי, אבל הוא היה ממש מרוצה. כבר כמה חודשים שהוא חולם על ציפור השיר הקטנה והנדירה הזו, ועכשיו, אחרי נסיעה ארוכה של שבועיים תמימים הוא השיג אותה. ובל נשכח שלנסיעה הארוכה הזו קדמו חודשים ארוכים של בירור מקיף. מידע אמין שהגיע בדיוק בזמן הוביל אותו, בעזרת העגלון שלו, היישר לחנות המיוחדת הזאת בפריז.

העגלון היה בהלם. מסע כל כך ארוך בשביל ציפור כל כך קטנה ואפילו לא יפה.

"מה זה?" שאל העגלון בהיסוס, מצביע על הציפור.

"זמיר!" חתם הדוכס את השיחה במילה אחת קצרה, כאילו די בה להסביר את הכל.

העגלון הרשה לעצמו עוד שאלה אחרי שבועיים של מסע מפרך "וכמה היא עולה?"

-"אלף וחמש מאות דינרים!"

שתק הנסיך, שתק גם העגלון, וגם הציפור שתקה כל הדרך.

עוד שבועיים חלפו והעגלון פרץ לביתו בסערה, הוא שכח אפילו לסגור את הדלת אחריו, "את חייבת לשמוע", אמר לאשתו בהתרגשות, "חזרתי עכשיו מנסיעה ארוכה לפריז ביחד עם הדוכס, ולא תאמיני מה הוא קנה שם, ציפור, ציפור קטנה ומכוערת באלף וחמש מאות דינרים". הוא הזיז את כובעו, והאישה הבינה שיש לו עוד משהו חשוב לומר.

"החלטתי שאני לא רוצה למות כמו כלב עם הלשון בחוץ. גם לי מותר ליהנות מהחיים. ואם הדוכס בעצמו טרח לנסוע עד פריז כדי לקנות עוף קטן שעולה אלף וחמש מאות דינרים, כנראה שזה באמת שווה משהו, גם אני רוצה ליהנות מהחיים כמו הנסיך!"

"אבל מאיפה נשיג אלף וחמש מאות?" השתוממה האישה.

"נגרד, נצטמצם, נלווה, ונשיג!" חתם העגלון את השיחה בפסקנות וניגש לגרד את קופת החיסכון בת החמישים.

אחרי שגירד מה שגירד, מכר את מה שמכר, משכן את הבית ולקח הלוואה, וכשאלף וחמש מאות הדינרים צרורים עמוק בתוך תיק הבד המרופט שלו יצא העגלון לפריז.

הוא חזר משם נרגש, האלף וחמש מאות נותרו בחנות, והוא הרגיש כמו מלך לרגע שיודע ליהנות מן החיים.

הם אחזו בציפור הקטנה בהתרגשות, וטיפלו בה בידיים רועדות. המיתו, ניקו, ניתחו, והכינו לבישול, העמידו סיר עמוס בתפוחי אדמה שומים ובצלים, הכניסו את נתחי הציפור בפנים והמתינו בהתרגשות לטעום את טעם גן העדן עלי אדמות.

זמן הבישול חלף ועבר, תפוחי האדמה היו רכים, השומים והבצלים אף הם הדיפו ריח, אבל העוף שינה את צבעו, ריח מוזר עלה ממנו, ומגעו היה צמיגי ודביק.

הם ניסו לטעום, ומרירות איומה דבקה בלשונם…

דמעות זלגו מעיניו של העגלון והוא יבב: "טיפש שכמותי, את כל חסכונותיי בזבזתי על עוף צמיגי וחסר טעם, רציתי ליהנות מהחיים ונשארתי בעל חוב…"

מרט את שערות ראשו בשתי ידיו, ורץ אחוז טירוף במעלה ההר לארמונו של הדוכס, מבקש לדעת איפה טעה, אולי לא בישל את העוף כמו שצריך, אולי היה צריך לקנות תבלינים.

והנסיך שמע את הסיפור והתגלגל מצחוק. "לבשל?! מי מבשל זמיר?! הזמיר נועד כדי לתת קולו בשיר, זה מה שהוא יודע לעשות, ובשביל קולו הערב משלמים אלף וחמש מאות דינרים, לא על טעמו ולא על מראהו…"

הסימנים בליל ראש השנה לא נועדו לפנק את החיך, כי בשביל חוש הטעם שלנו יש דברים הרבה יותר טעימים, לא התפוח העיקר, וגם לא הרימון. מה שחשוב זה מה שמסתתר מאחור, התפילה והבקשה, הברכה והסימן. בל נשכח כי זה רק "סימן".

*

רבי גדליה סילברסטון רבה של וושינגטון, היה מספר לבני קהילתו משל זה בראש השנה והיה אומר:

הנה אנו עומדים בראש השנה ועל שולחננו ערוכים שפע של סימנים, תפוח בדבש למתיקות, רימון שירבו זכויותינו, תמר שיתמו שונאינו, ועוד ועוד. אין ספק, מנהג טוב הוא ומקורו קדוש, אבל רבותי, אנא מכם אל תשכחו שמדובר רק ב"סימנים". התפוח בדבש לא יביא לכם שנה מתוקה. ואכילת הרימון אין בכוחה להגדיל את כמות המצוות שלנו. לא הם עיקר הדבר, ואין בכוחם להביא ישועה, רק כאשר מסתתרת מאחוריהם כוונה אמיתית של תפילה ובקשה, של תשובה ורצון טוב להתקרב לאבינו שבשמים, רק אז יש להם משמעות. אבל התפוח המתוק כשלעצמו אין בו שום כוח, גם לא עם הדבש.

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.