נפוליון, אפלטון וחורבן הבית

הבכי והצער על העבר מביא שמחה ואושר על עתיד שיתקיים, ומחזק את האמונה הבוערת בלבבות

חורבן הבית מעסיק את עם ישראל כבר אלפיים שנה. מדי שנה אנו צמים בתשעה באב, מתאבלים עליו,לומדים אודותיו, מקוננים עליו ואף מזילים דמעה או שתיים מתוך צער כבד על חורבנו.

מסופר שבאחד ממסעותיו של המצביא הגדול נפוליאון, במלחמותיו לכבוש את אירופה, יצא לו לסייר בשכונה יהודית.

היה זה ליל תשעה באב.

סייר נפוליאון ברחובות השכונה, וראה שהאנשים צועדים כשראשם מושפל, רגליהם יחפות, והם כמעט אינם משוחחים זה עם זה.

כשעבר ליד בית הכנסת, נבהל נפוליאון, ונחרד לשמוע קול יללה.

הוא הציץ פנימה וראה אנשים מבוגרים וצעירים, יושבים בחושך, נרות בודדים מאירים את פנים בית הכנסת, וקול בכי נשמע בחלל.

מי הם הבוכים?

לא ילדים קטנים, לא נערות צעירות. אנשים מבוגרים מתייפחים בדמעות שליש.

ביקש נפוליאון לקבל הסבר.

מתאבלים על חורבן הבית

האם מדובר בגזירה חדשה שנגזרה על היהודים ללא ידיעתו?

אולי מישהו מציק להם? או אולי מגפה מתפשטת בקרבם?

הוא חייב לדעת על כך.

זימן אליו כמה מהמתפללים ודרש מהם תשובות, למה הם בוכים ועצובים כל כך…

"אנחנו בוכים על חורבן הבית", השיב לו המבוגר שבחבורה.

חורבן הבית? איזה בית? שאל נפוליאון.

"בית המקדש…".

הם הסבירו לו שבירושלים היה בית מקדש, לא אחד. שניים. שם היו מקריבים קרבנות לבורא עולם, זה היה בית תפארתו ומרכזו הרוחני של העם היהודי כולו.

הבית הזה נחרב, פעמיים.

ומאז היהודים מתאבלים על חורבן הבית….

נפעם נפוליאון וביקש לדעת מתי אירע הדבר הנורא הזה, הוא לא זוכר ששמע על כך שהתנהלה מלחמה במזרח התיכון בחודשים האחרונים…

"חורבן הבית הראשון היה לפני 2,000 שנה", הם השיבו לו…

והבית השני?

"לפני 1,500 שנה…".

נדהם נפוליאון והתרגש מאוד:

"עם שזוכר את עברו", אמר בקול מהדהד, "יש לו עתיד".

חכמה בגוים – תאמין

חכמי התלמוד מלמדים אותנו שאומנם הגויים אינם יכולים להגיע לדרגות משמעותית של ידיעת התורה הקדושה. הם יכולים ללמוד ולדעת, אבל אינם יכולים לחדש בה חידושים.

כי התורה שייכת לעם ישראל, ולבני עמים אחרים אין כל קשר אליה.

לעומת זאת, חכמות אחרות, בהחלט נמצאות גם אצל הגויים.

כך אומרים חכמנו זיכרונם לברכה.

ואכן, בדבר נפוליאון טמונה חכמה גדולה מאוד.

את השאלה ששאל נפוליאון, שאל הרבה מאוד שנים לפניו, הפילוסוף היווני אפלטון.

הוא היה היה מגדולי חכמי יון בזמן חורבן בית המקדש הראשון.

פעם אחת הוא הגיע לירושלים וביקש לחזות מקרוב בחורבנה.

בהגיעו להר הבית, פגש אפלטון את ירמיהו הנביא כשהוא משתטח על עצי ואבני בית המקדש העשנים והשרופים ובוכה.

טען אפלטון נגדו: מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים שנחרבו, שהרי החכם לא יבכה על העבר אלא יבנה את העתיד".

השיב לו ירמיהו הנביא בעקיפין, ואמר לו הצג בפני כמה מן חקירותיך בפילוסופיה והתמיהות שיש לך ואשיב לך תשובות.

הציג בפניו אפלטון מתמיהותיו בתורת הפילוסופיה, והנביא ירמיה השיבו דברי חכמה שמצאו חן מאד בעינו של אפלטון.

כל כך התלהב, עד שאמר לירמיהו, שאין אלו דברי חכם אלא דברי מלאך.

ענה לו ירמיהו ואמר: אין זו חכמה של מלאך!

זו חכמה השאובה מן העצים והאבנים האלו, ולכן אני בוכה עליהם, אבל רק יהודי יוכל להבין פשר התשובה.

שורשים עמוקים

חכמת התורה היא לא חכמה ככל חכמות הגויים, חכמת התורה היא תורת חיים היא תורה מאלוקים.

זו לא חכמה שאפשר להמציא ולפתח סתם ביום מן הימים, כל קיומה הוא בעצם המשכיותה מדור לדור.

 ממעמד הר סיני ועד לדורנו אנו.

זו העצמה של עם ישראל, שלא להפסיק את המשכיות העבר.

גם אם היה חורבן, בעצים ואבנים של החורבן יש המשך, יש מסורת.

מהעצים ואבנים האלו צריך לנשום את העבר כדי שנוכל להמשיך את העתיד.

זה מה שענה ירמיהו הנביא לאפלטון:

אני בוכה על עצים ואבנים כי מהם כל חכמתי, אנחנו חיים מהעבר ולא מהעתיד, את זה גוי לא יוכל להבין ואפילו החכם שבהם.

זה היה המשפט החכם שהתנוצץ בדבריו של נפוליון, עם שבוכה את העבר אחרי כל כך הרבה שנים, יש לו עתיד!

כי מי שיש לו שורשים עבים וחזקים, אף שהם עמוק בתוך האדמה, שרידותו מובטחת ואיתנה גם בסערות ימים בחורבנות והשמדות.

זה המבט הנכון והאמתי על ימי החורבן האלו.

נכון שהם ימי חורבן, ימי בכי וצער, אבל הבכי והצער על העבר הוא מביא שמחה ואושר על עתיד שיתקיים.

הוא מחזק את אמונה שבוערת בלבבות, שהנה הבנין החרב יבנה במהרה ויתנוסס לתפארה לעיני כל העמים בהתגלות מלכות ה' יתברך לעיני כל, וייוושע עם ישראל ישועת עולמים.