קוראים לי מוטי ואני לא מזהה את עצמי

התחלתי ללמוד בישיבה

חודשים שהסתובבתי וחיפשתי מטרה לעצמי ולא ידעתי שהמטרה הזו נמצאת ממש כאן ליד הבית, ממש כאן – בתוכי.

קוראים לי מוטי והתחלתי השנה ללמוד בישיבת 'אחינו'.

עד לא מזמן אם הייתם פוגשים אותי הייתם נתקלים בנער רגיל. ילד מתבגר שכלפי חוץ נראה שכלום לא חסר לו, אבל מבפנים… כלום – זה כל מה שהיה לו.

עד שהגעתי לישיבה.

זהו היום הראשון שלי בישיבה. מי יודע מה יהיה איתי? עד לא מזמן בכלל הסתרתי מחברים שלי את עצם ההתקרבות שלי לדת. האמת, הופתעתי לטובה מהתגובות שלהם. כמעט כולם התייחסו לכך די בחיוב. אני אומר כמעט כולם כי דווקא ערן החבר הכי טוב שלי לקח את זה קשה. הוא לא הפסיק לצחוק ו"לרדת" עליי. מה הוא לא קרא לי? ערן, שאני והוא היינו צמד חמד שתמיד אמרו בשכונה שאם אתה רוצה למצוא את ערן תחפש את מוטי, אותו ערן כבר לא מדבר איתי…

אבל לא בערן הראש שלי עסוק כרגע, אני לא מצליח להירדם בגלל סיבות אחרות, תחילת הלימודים בישיבה. כן. ממש ישיבה כמו כל ישיבה שראיתי ובחודשים האחרונים כל כך שאפתי ואוויתי. אני, מוטי שעד לפני כמה חודשים עדיין הייתי אחד מה"חבר'ה" צועד הבוקר עם מזוודה ותיק יד אל עבר הישיבה.

באותו בוקר קמתי והרגשתי פרפרים בלב, אתם יודעים, כמו תמיד ביום הראשון של תחילת הלימודים. עליתי על קו 18 לכיוון הישיבה, כל הדרך לא הייתי מרוכז. לא יכולתי לחשוב על דבר אחר חוץ ממה הולך להיות, איך הולך להיות, אני אסתדר, לא אסתדר, יהיו לי חברים?

עוד שתי תחנות אני צריך לרדת. הלב שלי מתחיל לדפוק חזק. אולי אני אוותר? אולי זה קצת גדול עליי? למה זה לא כמו ביום הראשון של כיתה א' שאמא באה איתך?

תתפוס את עצמך בידיים. מה יש לך? אתה כבר ילד גדול. עם התחושה הזו נכנסתי אל כתלי הישיבה.

בהתחלה קצת פחדתי, בכל זאת הכול פה חדש לי לגמרי, הישיבה, הצוות, החברים.

פתאום שמעתי רעש גדול. רעש של הרבה קולות. צליל מתנגן של מאות אנשים. בהתחלה זה היה נשמע מפחיד ומאיים, אבל מרגע לרגע זה הפך לסאונד הכי יפה ומרגיע ששמעתי בחיי. לא האמנתי. עשרות נערים בני גילי יושבים ביחד ולומדים. הסתכלתי על הפנים שלהם, הן קרנו מאושר. היה נראה שהם ממש נהנים מזה. ניסיתי לדמיין את עצמי בבית הספר. כמה שנאתי ללמוד, כמה הייתי "מת" שהשיעור ייגמר. אבל כאן, לא. כאן זה ממש נראה שהם נהנים מכל רגע ולא רוצים בכלל שייגמר השיעור…

מה אני אגיד לכם? דבר כזה לא ראיתי או הרגשתי מחיי. נכון, בהתחלה זה היה קשה. היו חסרות לי ההפסקות, חצר בית הספר, הלחיץ אותי שכל הזמן לומדים ועוד רק דברי קודש.

היו תקופות שהרגשתי שאני נשבר. ראיתי כאלו תלמידים שהיו "ותיקים" ממני בלימוד גמרא ואיך שהם שוחים באותיות, במילים, בקושיות ובתירוצים ואני, התלמיד המוכשר בחטיבה מנסה לשבור את הראש שעה על משפט אחד ולא מבין מה רוצים ממני. נכון, זה היה קשה. אבל עם הקושי הרגשתי משום מה סיפוק עז שלא הסכים לעזוב אותי. למרות שתמיד הכול הלך לי בקלות ממש נהניתי להתעמק ולהתאמץ בסוגיות שלמדנו.

בלילות המצב לפעמים היה קשה עוד יותר. הייתי מוצא עצמי יושב וחושב, עושה מן חשבון נפש כזה. כל ערב היו מהדהדות לי בראש קריאותיו של ערן והשמות בהם הוא כינה אותי.

בכל משבר כזה הייתי משתף את הרב יהודה, האברך שמלווה אותי עוד מהימים שפגשתי אותו במדרחוב והוא 'סחב' אותי אל בית החיזוק. הרב יהודה מבין את מה שעובר עליי, אפשר לדבר איתו ותמיד יש לו פתרון לכל בעיה. אני נוהג לקרא לו הרב יהודה ה'שיפוצניק' כל פעם שאני נשבר, כל בעיה הוא יודע לפתור ולתקן. תמיד הוא מוכן לשמוע ולעזור.

לאט לאט התחלתי להתחבר לעניין. למדתי שזה לא כל כך נורא. בעצם זה אפילו מהנה. באמת שלא חסר לי הכדור בהפסקה, למדתי להשתעשע באיזו סוגיה מעניינת בגמרא, להתענג על איזה פשט ברש"י ולגלות לראשונה בחיי שישנם אנשים שאני מאוד יקר להם.

        רוצה לקרוא עוד על לימוד תורה?

               > מחקר: הגמרא מקנה חשיבה אנליטית

               > הברכה המיוחדת של גדולי הדור לצעירים מתחזקים

               > לא לדאוג, יהיה מקום לכולם!

               > נעים להכיר! הישיבה הקדושה!

               > סודו של דף גמרא

               > לימוד הגמרא עושה אותי הכי מאושר

 

אני יושב לי בערבו של יום, אחרי יום עמוס ומלא סיפוק וחושב על מוטי של פעם. איך הייתי מתגלגל בתוך ג'ונגל החיים, איך הייתי שוחה בתוך הזרם, עד שהזרם הפך למבול! המבול הלך והתחזק! הלך והחמיר. הרגשתי שאני טובע בים הניסיונות, נסחף אל תוך מערבולת הפיתויים. המבול התחיל להציף אותי בכל הגוף והרגשתי שאני נחנק, אני לא מצליח לנשום!הצילו! הרמתי עיניים לשמיים וביקשתי מציל, איזה גלגל הצלה, אבל למבול כזה לא יעזור לי גלגל ואין מי שיציל אותי, מלבד עצמי. למבול כזה אני חייב תיבת נח. ומצאתי אותה.

אני יושב לבד ומהרהר, לאחר יום לימודים מלא סיפוק ומרגיש את היבשה היציבה מתחת הרגליים.

אני נמצא עכשיו בתיבת נח שלי: ישיבת 'אחינו'. הגעתי לישיבה ופגשתי צוות מחנכים מהדרגה הראשונה. לראשונה חשתי שאני יכול לפרוק את מה שיש לי על הלב ויש מישהו שבאמת מקשיב, מישהו שאכפת לו.

למדתי ליהנות מלימוד התורה, וביחד עם החברותא החדש שלי – ערן, אנחנו משתדלים בכל כוחנו להמשיך ולהתחזק בעבודת ה'. אני מרגיש איך כל יום אני עולה ומתעלה. עד לא מזמן הגעתי לכאן והרגשתי שאני בקומה התחתונה בתיבה ומאז אני מרגיש שאני מתעלה ומטפס במעלה הקומות והיום אני בקומה העליונה, קומת בני האדם. כן. ממש כך. לראשונה בחיי אני מרגיש בן אדם. לא סתם איזה מוטי מהשכונה. אני בן אדם שמכיר את יוצרו, עובד אותו ביראה ומשקיע את כולי בהתקדמות והתעלות.

היום, אני יכול לומר לכם דבר אחד, אני מאושר!!!

אני מרגיש שאני נמצא במקום שטוב לי בו.

הסיפוק הוא אדיר ואין אפשרות לתאר אותו במילים.

בראש ובראשונה אני מרגיש שאני עושה משהו חיובי, אני לומד, אני נהנה מהלימוד, יש לי אתגר שבו אני שקוע.

אני מרגיש את ההתפתחות השכלית שלי, למדתי לחשוב לעומק. אין מה לדבר הגמרא עושה את זה.

אבל העיקר הוא, שאני רואה שההורים שלי מרוצים. הם מורצים מאד כי הם רואים שהבן שלהם מצא לעצמו  מקום ואתגר שבו הוא עסוק ומי כמונו יודע שכשלא עסוקים במשהו רציני, עוסקים בשטויות.

עוד

בקטגוריה

שבת חלום ומבורך לימוד התורה הוא ערך עליון שצריך תנאים הולמים