מה קורה לנשמה לאחר המיתה?

שלושים יום לפני הפטירה מתחילה הנשמה להיפרד מן הגוף.

בעלי רגישות רוחנית גבוהה מסוגלים להבחין בהתקרבות שלב זה. ידוע, שיש אנשים המרגישים שמותם מתקרב.

 

פחד מוות

המוות הוא דבר מפחיד, התעלומה הגדולה שנקראת מוות והחיים לאחר המוות, מפחידים כל אחד.

מה באמת קורה לאחר המוות, האם האדם שומע ומבין מה מתרחש עימו?

מה קורה לגוף, ומה לנשמה?

חיפשנו עבורכם את כל המידע שנמצא בספרים הקדושים, ומקורות היהדות.

לפניכם מאמר מסכם עפ"י מאמרו של הרב זאב גרינוולד, מתוך אתר 'ערכים'.

 

מה קורה בשעת הפטירה עצמה?

יציאת הנשמה מגוף האדם אינו דבר פשוט בכלל. בשעת הפטירה עצמה, הנשמה רואה את בורא העולם.

בספר ה'זוהר' הקדוש מובא: אין הנשמה יוצאת מהגוף, עד אשר הקדוש ברוך הוא מתגלה לה, ואז בשמחה ובאהבה יוצאת הנשמה לקראת הבורא.

 

המפגש עם קרוביו וידידיו

הזוהר הקדוש אומר: ברגע המיתה מורשה האדם לראות את הבלתי-נראה

ואז הוא רואה את קרוביו ואת ידידיו שכבר נמצאים בעולם הבא.

הם נראים לו כפי שנראו בעולם הזה והוא מכיר אותם.

אם הוא נמצא ראוי לעולם הבא, הם מגלים אותות שמחה.

במותו, האדם עובר לעולם אחר. אמנם, הנפש חסרה את הגוף, אולם יש לה מושג ברור על המתרחש בעולם הגשמי. האדם יודע כי הוא נפטר.

 

מדוע, איפוא, אנו בוכים ומתאבלים כאשר מסתלק אדם קרוב?

כדי להמחיש את הדברים ניתן דוגמה: קרוב קיבל באורח פתאומי ירושה, והוא נוסע לארץ רחוקה ועשירה.

בשעת הפרידה נוהגים המלווים לבכות, למרות שלמעשה, אין לכך כל סיבה – שם יהיה לו הרבה יותר טוב!

אם כן, על מה בוכים? על כך שזמן רב לא נתראה. מסיבה זו בוכים גם בלוויה!

 

מה קורה מיד לאחר המוות?

מיד לאחר המוות, מצויה הנשמה במבוכה גדולה. תשומת ליבה נתונה לגוף שבו שהתה עד עתה. רוב האנשים מזהים עצמם עם הגוף דווקא. לכן, קשה לנשמה לנתק קשר זה.

כתוצאה מכך, בימים הראשונים היא נמצאת, כביכול, בשבי הגוף.

ספר איוב מזכיר זאת באומרו: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (יד, כב). תופעה זו קיימת בחריפות יתר בזמן שהגוף טרם נקבר.

הנשמה מזועזעת ממה שקרה לגוף. היא מבחינה באימה בתהליך של הטהרה ושל הקבורה.

זוהי גם אחת הסיבות שבגללן מדריכה היהדות להתייחס אל הגוף בכבוד רב. ניתן לשער כמה גדול יהיה כאבה של הנשמה אם תראה את הגוף, משכנה הקודם, נטוש, מופקר או מבוזה.

 

שבעה הימים הראשונים

במשך שבעה ימים הנשמה נודדת הלוך ושוב מן הבית אל הקבר, ומבכה את גופה. באותם ימים נוהגים היהודים מנהג אבילות – לשבת "שבעה".

במשך שבעה ימים נמצאים הקרובים בבית הנפטר, מתייחדים עם זכרו ומתפללים לעילוי נשמתו.

צער זה של הנשמה אינו כאב פיזי. הנשמה מבכה את המעטה הגשמי שלה, כפי שאדם מבכה את ביתו החרב.

הגוף בעיקרו אינו מכשול הניצב בין הנשמה לבין הבורא. הגוף והנשמה בשותפות, ביחד, עברו דרך ארוכה.

הם עברו את העליות והירידות בחיים. נוצר ביניהם קשר הדוק, ועל כך באה הבכיה.

 

המצוקה הגדולה של הנשמה

חטאים מסוימים שעבר עליהם האדם בימי חלדו, מביאים את נפשו לאחר המוות לייאוש גדול ולמצוקה, והנשמה כמו מתעופפת מקצה אחד של העולם לקצהו השני.

הפסוק וחכמי הקבלה מכנים תופעה זו בשם: "כף הקלע". זוהי תחושה נוראה, האדם חש כאילו הוא נזרק כמו כדור מצידו האחד של העולם לצידו השני.

בספר שמואל נאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל-א' כ"ה, כ"ט).

 

הכאב של הריקבון

כידוע, שזמן קצר לאחר הקבורה הגוף מתחיל להירקב בקבר. התלמוד מלמד שהרימות (תולעים) גורמות למת כאב, שמשווים אותו לדקירות מחט באדם חי.

רוב הפרשנים סבורים שהכוונה היא לעינויים רוחניים לנשמה. הם נגרמים לה כאשר היא רואה כיצד בית חייה הולך ומתפורר.

חכמי הקבלה מכנים תהליך זה בשם: "חיבוט הקבר" – עונשו של הקבר. מה שמתרחש עם הגוף בקבר עלול להיות נורא מעונש הגיהנום.

בספר "נפש החיים" נאמר: "עונג הגיהנום איננו, בעצם, לא עונש ואף לא נקמה, אלא החטא עצמו מעניש את האדם.

כל המעשים רשומים, והאדם מקבל את עונשו מן הכוחות הרעים שהוא עצמו יצר על ידי מעשיו".

מצב הנשמה תלוי – קודם לכול – באדם עצמו. ככל שהאדם במהלך חייו היה תלוי ביתר שאת בגופו ובעול הגשמי, ייסוריו לאחר מותו יהיו מרים יותר.

מי שבחייו היה מרוכז בצד החומרי של החיים, יתקשה – יותר מאחרים – לחוות את כליון גופו ואובדנו.

לעומתו, מי שחי חיים רוחניים מעמיקים, חיי תורה, יכול להיות כמעט פטור מדאגה לגורל גופו.

אנו יודעים שצדיקים אינם מודאגים כלל מחיבוט הקבר, שכן גם בימי חייהם הם השתמשו בגופם רק למען המטרה הרוחנית, שהועידה לו התורה,

ולכן, המעבר לעולם הרוח הינו מעבר שאליו הם התכוננו בשנות חייהם, כאן, בעולם הזה.

לאחר שלושים יום עולה הנשמה עלייה נוספת.

במשך שנים-עשר חודש הגוף עדיין קיים, ולכן, הנשמה יורדת אליו לפעמים.

אולם אחרי שנה מתכלה הגוף, והנשמה עולה אל מקורה העליון.

מה אנחנו יכולים לעשות עבור הנשמה של יקירינו

אז אתם בטח שואלים את עצמכם מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור ולסייע ליקירינו.

בעצם כל מצווה שתעשו מועילה ונותנת נחת רוח לנשמתו,

כל לימוד תורה, תפילה, צדקה ומעשים טובים מועילה לעילוי נשמתו.

הנשמה נמצאת בעולם העליון וצמאה למצוות שלכם. רק זה מה שיכול לסייע לה.

מצאנו במקורות היהדות, שאמירת 'קדיש' ותפילה כשליח ציבור בבית הכנסת, מועילה ביותר לנשמה,

וכן לימוד 'משניות'.אבל כל מצווה שקרובי משפחתו של הנפטר עושים, מועילה מאוד לעילוי נשמתו.

 

לסיום: במסכת אבות מצאנו: רבי אליעזר אומר: ….ושוב יום אחד לפני מיתתך –

חזור בתשובה "יום אחד לפני מיתתך", אך מכיוון שאין אדם יודע מתי יגיע יום מיתתו לכן עליו לתקן את עצמו מדי יום ומדי שעה, כדי שיהיה נקי מעוונות.

(עיקרי המאמר מתוך אתר ערכים, )