אני רואה את היהדות בתור עמל בתורה ויראה. איך שמחה נכנסת לכאן?

שאלה:

אני שומע לפעמים על החשיבות להיות בשמחה, ואני לא מבין מה זו השמחה הזו? אני רואה את היהדות בתור עמל בתורה ויראה ופרישות וקדושה. איך שמחה נכנסת לכאן, סתם לחייך?

תשובה:

ודאי שלפי היהדות אדם צריך לעמול בתורה ולקיים מצוות מתוך יראה ופרישות, אך זה צד אחד של עבודת השם. הצד השני של עבודת השם הוא העבודה מתוך אהבת השם ושמחה. כדי לעבוד את השם יתברך כראוי, חייבים לשלב אהבה עם יראה, וכפי שכתוב בפסוק "וגילו ברעדה" (תהילים פרק ב').

השמחה היא דבר הכרחי ביותר בעבודת השם, והדבר כל כך חמור, עד כדי כך שהקללות שכתובות בספר דברים למי שלא הולך בדרך השם, כתוב בפסוק שהן באות משום: "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כ"ח, מ"ז).

בספרים הקדושים מובא רבות על החשיבות של השמחה בעבודת השם, ושבלי זה חסר עיקר הכח מן המצוה.

הבסיס להגיע לשמחה אמתית ופנימית הוא אמונה. אדם צריך להחדיר ללבו אמונה חזקה שכל לימוד תורה שהוא זוכה ללמוד וכל מצוה שהוא זוכה לעשות פועלים בשמים,בעולמות העליונים דברים עצומים, וגם יש להם השפעה גדולה מאד על נפשו של האדם כאן בעולם ועל כל העולם כולו. כדאי ללמוד בספר "נפש החיים" על הענין הזה.

ממילא הוא מרגיש שכל לימוד תורה, כל מצוה, כל תפילה וברכה, זה שווה מיליונים, ואין סוף לעושר ולאושר שיש לו על ידי הזכות הגדולה הזו לעסוק בתורה ובמצוות. עצם הדבר שהאדם הקטן זוכה לעבוד את מלך מלכי המלכים, בורא ומנהיג כל העולמות, ולעשות לו נחת רוח (ויש לו יתברך המון המון נחת רוח מכל מעשה שלנו, אפילו המעשים הכביכול קטנים שאנחנו זוכים לעשות), צריך למלא אותנו ברגשות של שמחה עצומים.