הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

רבי ראובן אלבז שליט"א על הסיפור המיוחד של הארבה שגרם לחיזוק האמונה

הארבה מתקבץ ללהקות גדולות, שכל אחת מהן מונה כמאה מיליון חגבים ומכסה שטח של אלפים מטרים מרבעים. כל חגב שוקל שני גרם ומסגל לכרסם גרם אחד ביום, כך שלהקה אחת מסגלת להשמיד כמאה טון תבואה ביום.
הבה נתאר לעצמנו, אם כן, מה ארע במצרים לאחר שלהקות הארבה בהמוניהן כיסו את כל שטחיה במשך שבעה ימים. מכל הצמחיה המלבלבת שפרחה במצרים, לא נותר אפילו ירק אחד, וכך ראו המצרים את יד ה'.

גם בזמננו ארעו נסים באמצעות הארבה.

סמוך לקרית גת שוכן מושב הנקרא "קוממיות" על שם הפסוק: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). מושב זה, יחד עם מושב "יסודות", הוקם בעצת ה"חזון איש" זצ"ל, אשר ביקש להקים מושבים שתהיה בהם יראת שמים טהורה. במשך כל השנים שמרו במושב זה את השמיטה כפשוטה בלא לעבוד את האדמה, כצו תורתנו הקדושה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).
מעניין לציין, כי בכל שנה ששית היה צומח במושב קוממיות היבול המשבח ביותר בכל האזור כלו. חקלאי המושב היו זורעים חיטה למצות. טעם המצות הנאפות במאפיית המושב מהקמח המופק מחיטים אלו משובח מאוד וערב לחך כאגוזים וכשקדים. מרן ראש הישיבה רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוהג להגיע בכל שנה למושב קוממיות כדי לאפות שם את מצותיו.
בשנת תשי"ט חלה שנת השמיטה. כל החקלאים תושבי שאר ישובי האזור, עבדו את שדותיהם כמדי שנה בשנה, מלבד בני מושב קוממיות אשר זרעו בשלהי השנה השישית, ולאחר מכן שמרו על השמיטה כהלכתה, ולא עשו בשדותיהם כל פעולה אסורה.
ביום בהיר הופיע לפתע נחיל ארבה עצום, שפשט ברעש אדיר על כל שדות האזור וכילה את תבואת השדות. באורח פלא, נעצר נחיל הארבה בגבולות המושב קוממיות. שדות המושב הגובל לקוממיות התמלאו חגבים, בעוד שדות קוממיות נותרו ירוקים ומלבלבים.
בקיבוץ הסמוך התגורר דואר, שהיה רגיל לקחת את דברי הדואר במכוניתו הקטנה, ולחלקם באזור. באחד הימים בקש הדואר מבנו בן השתים עשרה שיבוא לסייע לו בחלקת הדואר. השנים נסעו במכונית שכסתה כלה בשכבה עבה של חגבים. והנה בדרך נס, כשהמכונית נכנסה לתחומי מושב קוממיות, פרחו כל החגבים והתעופפו מאליהם, כביכול התריע מאן-דהו בפניהם: "אין כניסה לחגבים, כאן שומרים שמיטה!"… הנער שראה את המחזה המופלא, השתומם ושאל את אביו: "אבא, למה הארבה אינו נכנס לקוממיות?!"
"הם דתיים!" תרץ האב, "יש להם כל מיני סגולות!"
הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להיכנס לתחומי מושב קוממיות? הנער התחיל אט אט לקרא על היהדות ולהתענין בה, אך הדואר חשש כי בנו עלול להתקרב למסורת ישראל, ולא הרשה לו להיכנס לקוממיות ולדבר עם התושבים.
כעבור מספר שנים, התגייס הבן לצבא, ופגש אנשים שומרי תורה ומצוות, שהסבירו לו את הסייעתא דשמיא המיוחדת המלווה את המציתים לדבר ה'.
הבחור ששמע את הדברים, פנה לגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, הציג את עצמו כבן הקבוץ השכן ובקש להתארח בביתו בשבת.
במהלך השבת הסביר הרב מנדלסון לקיבוצניק הצעיר את ענין השמיטה ואת הבטחת התורה להצמיח את יבולם של שומרי השביעית.
במוצאי שבת פנה הבחור הנרעש לאביו ואמר לו: "אבא, למה לא הרשית לי כל השנים הללו ללכת למושב קוממיות?!"
בסופו של דבר הבחור התחזק, ומשך אחריו את אביו, עד ששניהם עזבו את הקבוץ ושבו בתשובה שלמה.

אמונה תמימה ושכרה

הרב מבריסק זצ"ל היה אומר כי מצוה לספר ולפרסם את הנסים שה' פועל בעבור שומרי השמיטה. להלן מעשה נוסף:
באחת השנים שלאחר השמיטה כל זרעי החיטה של בני מושב קוממיות התליעו ונשברו, לאחר שלא נזרעו בשנה השביעית. בני המושב עמדו חסרי אונים, ולא ידעו במה יזרעו את שדותיהם. אולם הרב מנדלסון עודד אותם, ואמר להם לזרוע את החטים השבורות והמתלעות כפי שהן, ובעזרת ה', יזכו הם לראות בישועת ה'.
"אנחנו מאמינים בחי העולמים", קרא הרב מנדלסון בעז, "מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחמץ וידלק!"
המעשה היה לשיחת היום בקרב כל חקלאי מושבי הסביבה, שלעגו לבני מושב קוממיות אשר זרעו חטים מותלעות. תושבי הסביבה צפו נזק אדיר, אבל החקלאים שומרי התורה והמצוות בטחו בתום לבבם בה' וצפו לישועתו.
בתחילת החורף לא ירדו גשמים, וכל הזרעים שנטעו על ידי חקלאי המושבים הסמוכים, התיבשו והלכו לאבדון. לעמת זאת, בני מושב קוממיות, שלא חרשו בשנת השמטה, החלו לזרע את שדותיהם בשלב מאוחר יותר. וכך ארע שבשעה שאדמות כל המושבים הסמוכים לא נתנו יבול, שדות מושב קוממיות הניבו שפע חטים משבחות.

(מתוך הספר 'משכני אחריך)