הבחורה שעומדת מאחורי הפוסט הוויראלי "הלוואי והייתי דתייה”

קוראים לה עדי אלטשולר, והיא הקימה את תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' לצעירים בעלי צרכים מיוחדים. זמן קצר אחרי שהדברים התפרסמו, היא פרסמה גם את פרק ההמשך

ידידיה מאיר
היא דווקא למדה בתיכון חילוני בהוד השרון, אבל תקשיבו מה יש לה לומר. קוראים לה עדי אלטשולר. היא הקימה את תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' לצעירים בעלי צרכים מיוחדים וגם ייסדה את המיזם 'זיכרון בסלון' ביום השואה. היא זכתה בפרסי הוקרה רבים, הדליקה משואה ביום העצמאות ה60 ולפני שלוש שנים בחר בה המגזין טיים כאחת ממנהיגי הדור הבא. היא נשואה לנדב, גרה בתל אביב, ולאחרונה נולד להם במזל טוב בן ראשון. קצת אחרי הלידה פרסמה אלטשולר את הפוסט הבא:
“הלוואי והייתי דתייה. הייתי חלק מקהילה. הייתי מכירה את השכנים בבניין ואולי גם בשכונה, ממש יודעת שמות משפחה. נשים אחרות היו מבשלות לי אחרי הלידה. היה לי קל יותר עם האימהוּת, כי מה זה כבר עוד ילד אחד? אם הייתי דתייה לא הייתי מוותרת על עצמי, כי סדר התפילות, המנהגים והברכות היה מחייב אותי לזמנים קבועים עם עצמי ועם הקדוש ברוך הוא. אם הייתי דתייה הייתי מוקפת באימהוֹת נוספות כל הזמן והייתי לומדת מהן טריקים וטיפים.

אם הייתי דתייה לא הייתה לי תחושת ויתור עצמי כי האימהוּת הייתה חלק ממערך ערכים עליון של משפחתיות והבנה שיש מי שיותר חשוב ממני בעולם וזו זכות ומצווה וברכה. אם הייתי דתייה הייתי שמחה יותר כי כל ערב שבת הייתי מדליקה נרות ושרה, ובכלל הייתי שרה יותר. הייתי מאושרת יותר כי הייתי מוקירה את מה שיש: כל בוקר הייתי 'מודה אני' והעיקר לא הייתי מפחדת כלל. והייתה לי חגיגיות בחיים בזכות הטקסיות וכל מיני קידושים, והיו לי בגדים לבנים והייתי מכירה סיפורים ומשלים ומשפטים יפים של חכמים מתים. בא לי שבת שתשמור עליי”.
זמן קצר אחרי שהדברים התפרסמו, היא פרסמה גם את פרק ההמשך. לא נגענו: "קיבלתי כל מיני תגובות על הפוסט שכתבתי. אחת מהן הייתה לפגוש בדלת ביתי את שירלי, יהודית כהן ובתה עמית המדהימות, שהפתיעו ובידיהן קופסאות מלאות תבשילים, סלטים, מוקפצים ומיץ תפוזים שסחטו במיוחד (!). הייתי קצת נבוכה שהן טרחו, בישלו ונסעו במיוחד עד אליי. כשעזבו, ישר חשבתי מה אוכל לתת להן בחזרה. יחד עם המזון, הוגש לי גם שיעור גדול ביכולת לקבל עזרה ולהרשות לעצמי להיתמך. תודה אחיות. הלוואי והייתי דתייה
מתוך 'הידברות'