חשבנו שרק נתפטר מהשטריימל והקפוטה והשנאה תיפסק, אבל הם המשיכו לשנוא אותנו

הרב הראשי לשעבר, הגאון רבי ישראל מאיר לאו על החיידק הבין-לאומי והשנאה הגדולה של אומות העולם ליהודים

שישים וארבע שנים אחרי, מול כל שגרירי האומות המאוחדות בעולם, הושמע פסק ההלכה הקדמון

שישים שנה שלמות נדרשו כדי שהדבר הכל-כך מתבקש הזה יקרה.

קשה להאמין, אבל במשך שישה עשורים, אומות העולם לא ראו כל צורך להנציח את הזוועה שהתחוללה במרכז יבשת אירופה המשגשגת. ארגון האומות המאוחדות – שכל מטרתו היתה אמירה של "לעולם לא עוד", שלא לאפשר עוד זוועות כאלו להתחולל בעולם – לא טרח לציין את זכר השואה.

שישים שנה אחרי, בכ"ט בתשרי תשס"ו, התקבלה במועצת הבטחון החלטה מספר 60/7 הנושאת את הכותרת 'זיכרון השואה', שכללה בסעיפי המבוא שלה אזכורים אוניברסליים על זכויות אדם ומניעת רצח עם.

בסעיף האופרטיבי הראשון של ההחלטה, קובעת העצרת הכללית את התאריך ה-27 בינואר, שבו שחררו חיילי הצבא האדום את אסירי מחנה המוות אושוויץ ל"יום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קרבנו השואה".

העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה – היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה אבל קדם לכך מאמץ גדול ומשולב של הרבה יהודים טובים, בראשם שר החוץ הישראלי דאז מר סילבן שלום, שגריר ישראל באו"ם דן גילרמן ומנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור. העצרת גם קראה למדינות העולם לפתח תוכנית לימוד בתחום זיכרון השואה, עודדה את המדינות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה, ואף הזהירה מפני נסיונות להכחשת השואה.

ועל כך נאמר, טוב מאוחר מלעולם לא.

*

כמה שנים לאחר מכן, לקראת טקס יום הזיכרון הבין-לאומי בשנת תשס"ט, קיבלתי הזמנה רשמית לבוא ולנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל הפעם הנושא היה מוגדר. התבקשתי לשאת הרצאה בנושא "הגורמים והסיבות לתופעת האנטישמיות העולמית".

באוויר ריחפה שאלה אחת שעליה התבקשתי לנסות להשיב: מה גורם לכך שבמשך אלפי שנים רודפים את העם היהודי לדורותיו?

התייצבתי על הפודיום, מולי נציגים של הרבה מאוד מדינות ולאומים. המעמד עצמו כתב את המילים. "גבירותי ורבותי", פתחתי, "אם תבחנו את סיפורו של העם היהודי, את העבר הקרוב והרחוק שלו, תוכלו לדעת את התשובה על שאלתכם. אני", המשכתי, "עשיתי זאת עבורכם. התבוננתי בסיפור המפותל הזה וגיבשתי עמדה מוצקה".

רגע של שתיקה, ואז המסקנה: "ובכן, לאנטישמיות אין שום סיבה הגיונית! אי אפשר להסביר באורח הגיוני את השורשים של שנאת ישראל ושל רדיפת העם היהודי. אני אומר לכם רבותי, אל תנסו".

חובת ההוכחה והנימוק עוד היתה מוטלת עלי.

"אני", סיפרתי להם, "ילד יהודי שנולד בעיירה במדינת פולין העצמאית. בסביבתנו חיו והתהלכו רבבות יהודים – בעלי חסות בפולין – שהיו מזוהים בקלות. היו להם זקנים מרשימים ופאות מגודלות, הם לבשו קפוטות מיוחדות, חבשו מגבעת או שטריימל, דיברו בעיקר בשפת האידיש. בקיצור, היינו שונים מכל שאר האוכלוסייה.

"לא פעם שמענו ביקורת נוקבת. טענו שההתעקשות שלנו להתבדל בשמות, בשפה, בלבושים ובתרבות היא שגורמת ומתדלקת את השנאה. האמת, שהיו רבים מאיתנו שנטו להאמין לכם. המחשבה הייתה שלו רק נתפטר מהשטריימל והקפוטה, לו נתחיל לדבר בפולנית ולהתערב בתפקידים ציבוריים, הכל ישתנה לטובה. השנאה תיפסק, השכנים ילמדו להעריך את הכישרון והידע שלנו והאנטישמיות תיעלם.

"במרחק של כמה קילומטרים מביתנו", המשכתי לספר לשגרירי האומות, "שכנה המעצמה הגרמנית. גם שם חיו רבבות יהודים כנתיני חסות. אלא שהם נהגו אחרת לגמרי. במשך מאות שנים הם נזהרו, לא חבשו קפוטות וגם לא שטריימלך. הם גילחו את הזקנים, התלבשו בהתאם, דיברו גרמנית מליצית יותר משוכללת מהגרמנים עצמם, קראו את גתה ושילר והתאמצו להתערות בכל התחומים.

"אלפי יהודים בגרמניה ובאוסטריה לחמו כתף אל כתף עם אחיהם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. אחרים השתלבו בתעשיית התרבות הגבוהה, הלחינו יצירות, ניגנו, שלא לדבר על שכבת הבנקאים שסייעו לכלכלת המדינה, למדענים ולמלומדים שפיתחו את הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה, את המחקר ואת המדעים המודרניים.

"למרבה הפלא, היהודים הללו ספגו קריאות הפוכות לגמרי. כולם טענו שהם מגזימים. שעליהם להצטנע ושלא להשתלט על המדינה. 'הפרוטוקולים של זקני ציון' סימנו אותם כמי שזוממים לכבוש את התרבות והכלכלה. וכולנו יודעים איך זה נגמר.

"שנאו אותנו בפולין בגלל היותנו שונים, רדפו אותנו בגרמניה בגלל היותנו שווים".

והנה ראיה נוספת, זיכרון נוסף מימי ילדותי. "כמעט בכל תחנת רכבת תחתית ברחבי אירופה, יכול היית למצוא גרפיטי בשפות שונות: 'יהודי לך לפלסטינה'. כילד קטן, יצא לי לפגוש את המשפט הזה לפחות בארבע שפות, כולל צרפתית.

"הייתה כאן איזו סברה. שנאו אותנו כי אנחנו דיירי משנה בבית לא שלנו. משכירים לנו חדרים, ואנחנו מתנהגים לא יפה, מרעישים, מלכלכים ומטרידים. עם כל הכאב, לרגעים אפשר היה להאמין לזעקה של שכננו, שהתריסו מולנו: 'צאו לנו מהחיים, תקימו לכם בית, ואנחנו נכבד אתכם. רק אל תחיו על חשבוננו'.

"חלפו שנים, ואנחנו חזרנו הביתה. עברנו את השואה, וכל מה שרצינו היה ללכת לפלסטינה. והנה ראו זה פלא: פתאום סגרו את השערים. היינו צריכים להתגנב בסירות מעפילים, להבריח גבולות ולהתאמץ.

"אחרי שכבר הגענו והתיישבנו בבית, שום דבר לא עזר. שנתיים וחצי אחרי השואה, מצאנו את עצמנו שוב מול שבעה צבאות ערביים שרוצים לזרוק אותנו לים, ונחרדנו לראות ששוב העולם שותק.

"זרקו אותנו מאירופה כי אנחנו אורחים, שונאים אותנו כי אנחנו מתנהגים כבעלי בית".

הניגודים הללו רק הולכים ומחריפים. רדפו אותנו ברוסיה כי הבינו שאנחנו קפיטליסטים, שנאו אותנו בגרמניה כי אנחנו קומוניסטים. ועד היום תראו מה קורה בקמפוסים באירופה ובארה"ב על פניו אין שום הבדל בין התלמידים היהודים ובין חבריהם לספסל הלימודים, אבל אותם שונאים.

"אין לי שום הסבר אחר, אלא זה", סיימתי את נאומי העצוב, "אנטישמיות זו מחלת נפש המונית. אין לחפש לה הסבר הגיוני".

*

אלפי שנים לפני שעמדתי על בימת האו"ם, עמד יהודי אחד קדוש, רבי שמעון בר יוחאי קראו לו, והוא חווה על בשרו את האנטישמיות של תקופתו, כשנאלץ להתחבא שלוש עשרה שנים במערה בגליל רק כי העז לא לציית לרומאים. הניסוח שלו היה חד ותמציתי.

"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".

אלפי שנים אחריו עמד גאונה של פולין, רבי מנחם זמבא הי"ד, עוד קרבן שסיים את חייו ברצח אנטישמי במרד גטו ורשה, ואותו גאון ניסה להבין את דברי רבי שמעון. מה זאת הכפילות הזאת: "הלכה היא – בידוע"? אם הדבר ידוע, למה צריך לומר שזאת 'הלכה'?

ההסבר שלו מצמרר. "כמו שאנחנו שומעים על פסק הלכה אנחנו לא מנסים לדון אם הוא מוצדק או לא, איש לא מנסה להבין מה עומד מאחורי ההלכה של איסור בשר בחלב למשל. הלכה, זאת הלכה.

כך בדיוק היא שנאת בני עשו לזרע יעקב. הלכה פסוקה. אל תנסו למצוא לה צידוקים. היא כזו, מין חוק טבע אפל. חיידק של טירוף שקשה למצוא לו צידוקים מתחומי ההגיון.

(משפחה ג' כסלו תשפ"א – הקשיב ורשם: ישראל א' גרובייס)