מדוע רבי ניסים קרליץ המליץ לדיינים להתנמנם באמצע הדיון בבית הדין?

ולמה היה ריח של אוכל שרוף בביתו של רבי ניסים קרליץ

הדיין הגאון רבי אברהם אטיאס שליט"א מספר על מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל

אם לא הכרתם עד היום. כדאי שתקראו את הכתבה מההתחלה עד הסוף

קבלו הצצה מקרוב על אחד מגדולי ישראל שנפטר לפני כשנה (תש"פ) שהיה אחד מענקי ההלכה אבל גם אדם מדהים במידותיו הנאצלות. וזהו הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל.

הדיין הגאון רבי אברהם אטיאס שליט"א מספר: היכרותי עם רבי ניסים היתה מילדותי כשגדלתי בשכונת 'רמת אהרון' בבני ברק והתפללתי בבית מדרשו. שמתי לב,  שתמיד התשובה ניתנה לכל שואל, בנועם ובסבלנות, שהשואל חש שהוא ושאלתו הכי חשובים ויש לרב בשבילו את כל הזמן שבעולם. זאת בזמן שהוא היה אחד מהאנשים העמוסים בעולם, תלמיד חכם ומתמיד עצום שדקותיו מדודות, שכל יהודי העולם פונים אליו ומצפים להכרעתו, אם בהבנת עומק העיון בסוגיות הש"ס, אם בהלכה בכל חלקי השו"ע, ואם בהליכות הקהל והפרט היהודי באשר הוא בעולם.

מידותיו הנפלאות הטעוני מצעירותי לחשוב שגם עבורי יש לו זמן רב, ולכן במשך השנים ההם זכיתי ללוותו פעמים רבות מבית המדרש לביתו לאחר תפילות שבת קודש, ולפעמים אף לעלות לביתו ולנצל זמן זה לבירור שאלות בסוגיות שונות.  מאור פניו והנועם המופלג בהם השיב לי, גרמו לי לאט לאט להעז יותר ויותר ולשאול גם מה הנימוק המלא לתשובתו, אולי אפשר לשאול עוד שאלה, מה נכון לנהוג במצב זה ובמצב אחר וכו'.

 אספר לכם משהו מאפיין. באחת הפעמים שעליתי לביתו לשאול שאלה, הרחתי ריח עז של תבשיל חרוך. היות וכבר הרחתי פעם אחת בבית מרן את אותו ריח השרוף, ניצלתי רגע של המתנה עד שאכנס לרב ושאלתי את נאמן ביתו המסור הרב אברהם ישעיה קרליץ: "הריח השרוף הזה, מוכר לי, חבל שזה נשרף, האם זה מה שהרב יאכל עכשיו?" והשיב לי "כן". שאלתי, "האם מאכלו כל כך מסובך שזה לא מצליח ונשרף?" והראה לי שמאכלו של הרב פשוט במיוחד וקל להכנה – דומני דייסת קוואקר מבושלת בחלב, והסביר: הרבה פעמים אחרי יום עמוס, כאשר סוף סוף אני מצליח לגרום לכך שהרב כבר יתיישב לאכול את מנתו, נשמעות דפיקות בדלת, ואז הרב מצווה עלי לסלק משולחנו בזריזות את הדייסה ולהכניס מיד את השואל, כביכול הוא רק המתין לו ולשאלתו. הרבה פעמים השאלה מתארכת, כך שהאוכל התקרר לגמרי, ואז כשפלוני הולך, אני מחממו שוב ומהר כדי שהרב לא יודיע לי שהוא מוותר וכבר לא צריך לאכול או שמספיק מה שכבר טעם. קורה לא פעם ששוב נשמעות דפיקות וחוזר חלילה. וכשמחממים דייסה שכזו שוב ושוב או שמשאירים אותה על האש בתקווה ששוב ניתן יהיה להגישה, זו התוצאה, דייסה חרוכה.

שאלתי: למה לא להכין לרב תבשיל חדש, זה חרוך בצורה קשה וריחו נודף כשרוף ולא אכיל? וענה לי, אתה חושב שלא ניסיתי? הרב אסר עלי ואמר לי שהוא אפילו מעדיף את זה ככה, שרוף.

הודעתי שאני הולך ואבוא בפעם אחרת. אמר לי הרב אי"ש קרליץ, שזה כבר לא יעזור. "אמרתי לו שאתה כאן והוא לא יאכל כעת עד אחרי שתסיים. עדיף שתיכנס ותשאל את מה שיש לך לשאול". בלית ברירה נכנסתי לרב שקיבלני במאור פניו, והטמנתי את שאלתי הארוכה והמסובכת אותה התכוונתי לשאול, ובמקומה שאלתי שאלה קצרה ופשוטה וקבלתי תשובה ברורה כתמיד. כאב לי מה שראיתי עם התבשיל, חשבתי להיות קצת 'חכם' והעזתי ושאלתי את הרב שאלה עקיפה: "מה הדין באחד שהכין תבשיל, ותבשיל זה נחרך קשות וריחו נודף וכנראה לא אכיל, אבל מכיוון שהוא מאוד עמוס או לא רוצה להטריח אחרים למענו, הוא אוכל זאת כך כשהוא חרוך – האם אפשר לברך עליו על אף הטעם השרוף העז?"

הרב חייך את חיוכו הבלתי נשכח והמלמד שהבין היטב את כוונתי הנסתרת – והשיב לי במילותיו המדודות שנצרבו בתודעתי: "תלוי מה הסיבה שאדם אוכל. אם אוכלים בגלל שזה טעים, זה דבר אחד, אבל אם אין כל עניין באוכל כשלעצמו, ואוכלים רק לקיום הגוף לעבודת השם, אזי אין כבר יחס לטעם וריח ואין שאלה"…

ואז הוא שואל אותי: "מה היתה השאלה האמיתית שבגללה הגעת?" עם דמעות בעיניי ביקשתי את סליחתו והתנצלתי על כך שלא ידעתי כלל שהרב דחה את ארוחתו בגללי ובאתי בלי תיאום, בקשתי שהרב יחוס עלי ושלא נדון כעת על הנושא הסובך ואשוב בהזדמנות אחרת ואכן הוא הסכים. מאז השתדלתי להגיע רק בשעות שאין בהם 'חשש סעודה' או בתיאום.

המצב שאליו הורגלתי במשך שנים לשאול את הרב בפרוטרוט, והנועם והחן בהם השיב לי, גרמו לכך שגם לאחר שנים, כשנהייתי לדיין בבית דינו הגדול, המשיך לאפשר לי להגיע, לשאול וללבן פסקי דין שונים, כמו גם לבאר לי טעמם של הנהגות שונות שהנהיג בביה"ד ובענייני הקהל, בהם התגלו לפני ובמלא הדרם, מידותיו הנפלאות וחכמתו העצומה יחדיו.

מה למשל שמעתם על סדרי בית הדין?

הוא הסביר לי פעם בעקבות מאורע שאירע בביה"ד – מדוע בביה"ד שלנו אין שולחן נפרד לדיינים ושולחן נפרד ומרוחק יותר למתדיינים וכפי שנהגו בהרבה מקומות? הכי חשוב זה להגיע לחקר האמת ולנסות להשכין שלום בין הניצים, אמר.  – כשיושבים בריחוק זה יותר ניכור והסיכוי להשיג את האמור קטן. כשיושבים בקירוב, הסיכוי גדל ומרוויחים עוד כמה דברים:

כדי שירגישו 'היימיש',(בבית) שהרי ביה"ד זה דבר מלחיץ, ויש אנשים שמעמד זה גורם להם להתבלבל בטענותיהם, אבל כשיושבים מסביב לשולחן אחד בנעימות כמו בסלון בבית, זה הרבה יותר נעים – שהרי כולנו יושבים לברר יחד את ההלכה ואת רצון השם – כך גם גדל משמעותית הסיכוי להשכין שלום בין הצדדים – דבר שאכן קורה לא מעט במסגרת ביה"ד.

זאת ועוד, כשאדם מרגיש 'היימיש', הוא גם מספר דברים שתכנן להסתיר ולא לספר, פשוט נעים לו, דבר שלא ייתכן כאשר הוא מרגיש במקום קר ומנוכר.

דבר נוסף, לפעמים הדיינים מרגישים שהסיפור לוט בערפל או שמישהו מסתיר משהו, הניסיון מראה שלפעמים בלהט הדברים הצדדים מתעמתים גם ישירות ביניהם בביה"ד, והם לוחשים סודות כלפי הצד שכנגד, תדע לך שאני יודע שבכך וכך… הרבה פעמים בכך טמון פתרון התעלומה, זה מועיל לדיין רק אם הוא קרוב אליהם דיו ואם הם אכן מדברים.

וכממתיק סוד הוסיף רבי ניסים: "בשביל זה כדאי לפעמים לדיין אפילו קצת להתנמנם"… ואז הלה לא יפחד לגלות סודותיו.

כמה חכמה, כמה ענווה וכמה חתירה לאמת יש כאן, מי יודע מה חשבו בזמנו אותם בעלי דינים שראו את רבי ניסים מנמנם קמעה? טוב שלפחות עכשיו הם יידעו.

אתן לכם דוגמא נוספת. בעקבות מקרה מסובך נוסף שלובן בביתו, אמר לי: "כדאי שבכל הרכב יהיה גם דיין שבטבעו הוא 'גלאט במחשבתו' וממש לא 'מסולסל ומפולפל במחשבתו' – לפעמים יש מי מהצדדים שבאמת הוא 'גלאט בטבעו ובמחשבותיו', ואם יישבו לדין רק דיינים שבקיאים בסלסולים ובחשבונות רבים, ייתכן שלא יאמינו לו ויחפשו מה היו חשבונותיו, הגם שייתכן שלא היו כאלו, ולזה כדאי שיהיה לפחות דיין אחד שהוא 'גלאט במחשבתו', כך שיאמר דברי פלוני אינם מופקעים כלל ואל לכם לחשדו, גם אני הייתי עושה כך וכו'".

 (מעובד מתוך –יתד נאמן, סוכות תשפ"א)