הוותרן הוא המנצח הגדול! הוא ניצח! הוא הכניע את יצרו, את האגו והגאווה שלו!

הגאון רבי ראובן אלבז: מיהו המנצח הגדול

בני אדם רגילים לחשוב שהמנצח הוא מי שהביס, השפיל ופגע בחברו. אך האמת היא שהמנצח האמיתי הוא האדם שהצליח להכניע את עצמו ולוותר לחברו!

"איזהו גיבור? – הכובש את יצרו"! (תמיד לב ע"א).

הוותרן הוא המנצח הגדול! הוא ניצח! הוא הכניע את יצרו, את האגו והגאווה שלו!

הכוח לוותר נובע מענווה. על ידי שאדם שם עצמו 'בשארית', הוא מסוגל להתגבר ולא לתבוע גם דברים שמגיעים לו על פי דין.

צריך לזכור, כי לעולם לא יפסיד אדם מוויתור לחברו!

כמובן, שכוונתנו כאן היא לוותר בעניין מידות, ולא חס וחלילה על מצוות או על האמונה בה'. בעניינים אלו צריך לעמוד כצור חלמיש – "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". אנחנו מאמינים בבורא העולם ורוצים את התורה, ולא ניתן לאף אדם בעולם לקחת מאיתנו את הדברים הללו.

קיום התורה ומצוותיה תלוי ברצונו החופשי של כל אדם. אדם לא יכול לומר: 'הם לא נתנו לי לקיים…' התירוץ הזה אינו מתקבל! כל אחד ואחד צריך לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם, ולעמוד כצור חלמיש כנגד המבקשים להחלישו ולהרפות את ידיו.

אבל בכל שאר ענייני העולם, שבהם עלינו לכופף את מידותינו – מן הראוי לוותר ולוותר, ללא גבול, כי מויתור רק מרוויחים!

ידוע המעשה ביהודי שהתגורר בבניין משותף, בקומה השניה. בדירה מתחתיו פתח השכן חנות למכירת מיטות ולולי תינוקות. מדי בוקר היה בעל החנות משכים קום, פותח את חנותו, ומתחיל למלא את רחבת המדרכה שלפני הבניין במיטות ובלולים, כדי למשוך את העוברים ושבים לחנות.

המיטות והלולים חסמו את המדרכה והפריעו מאד את דרך הגישה לבניין, והדבר חרה ביותר לשכן. הוא נגש לבקש מבעל החנות להפסיק את התצוגה הזו, והסביר כי לא רק שהמראה מפריע לו, אלא גם ילדיו הקטנים שאינם יכולים לעבור, נאלצים לחצות את הכביש ולהאריך את דרכם לתלמוד התורה. אך בעל החנות נותר אדיש לבקשותיו. לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, לא הקשיב לבקשות השכן, והמשיך להציג את הסחורה על המדרכה כרגיל.

לאחר התעלמות ממושכת גם מבקשות תקיפות, החליט השכן כי אין מנוס אלא לערב בעניין את העירייה. קנס אחד של פקח יבהיר את העניין טוב יותר מכל הדיבורים שלא הועילו.

לפני שעשה צעד מעשי כלשהו, החליט בכל אופן לגשת לשאול את קדוש יעקב, תפארת ישראל, מרן הסטייפלר זצ"ל, אם מותר לעשות זאת, ואם כדאי לנקוט בצעד כזה. ענה לו הסטייפלר: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, תוותר לו, אל תמסור אותו לעירייה, ודע לך שמוויתור לא מפסידים!"

אותו אדם, שהיה ירא שמים בתכלית, סבר וקבל את דברי הרב. הוא גנז את תכניתו המקורית להתלונן בעירייה למרות הקושי הגדול, בלע את לשונו – ושתק.

חלף חודש וחצי. בביתו של היהודי טיפס התינוק בן השנה וחצי על אחד החלונות הבלתי מסורגים, ועוד לפני שהספיקו בני הבית לעצור אותו – צנח למטה למרבה הזוועה. תינוק בן שנה וחצי – מקומה שניה!… הם דוהרים החוצה ואינם יודעים מה הם עומדים לראות בעוד רגע. חי? פצוע? או חלילה…

הם מוצאים אותו בוכה בתוך אחד הלולים. הנפילה נבלמה על ידי מזרן אורתופדי של החנות מן הקומה הראשונה!… חייו של הילד נצלו!

ללמדך שאין אדם מוותר ומפסיד, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם (משלי יב, טו).

לפעמים חושב אדם: 'לא אוותר לו! אני אלך אתו עד הסוף!…' ואינו יודע איזו טובה גדולה עתידה לצאת לו מן הוויתור הזה.

עלינו לזכור, כי כל תכנית הבריאה הינה רק בשביל אותם ענווים וותרנים!

כל חייו צריך האדם לעבוד על מדת הענווה שלו. אל לו לחשוב 'אני ואפסי עוד'! אל לו להיכנס לביתו ולהתחיל לחלק פקודות. וכי מפקד הוא?…

באחת השנים הגיע לישיבה רב סרן אחד שרצה לחזור בתשובה, אבל היה לו אופי בולט של מפקד. מחלק פקודות לכל הסובבים: 'עשה כך!' 'אל תעשה כך!'… 

פעם אחת הנהג שלי לא הגיע ובקשתי ממנו שיסיע אותי. לפני שיצאנו לדרך אמרתי לו שלדעתי כדאי לו לנסוע בדרך מסוימת, והוא אמר: "לא כבוד הרב, יש לנסוע בכיוון השני"…

וכאן אמרתי לו שתי מילים שהיו בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, מילים שחינכו אותו –

"כן אדוני המפקד!"

ומני אז הוא השתנה כליל. נוספו לכך עוד כמה וכמה כתישות שעבר כאן, וכיום לא ניתן כלל להכירו!

אני רואה אותו מידי פעם והוא אומר לי: "כבוד הרב, לולי הרמיזות שהרב רמז לי והכתישות שהרב כתש אותי בשיעורים – הייתי מספיק להתגרש עשר פעמים"…

זה לא קל לנהוג במדת הענווה, אך מי שמתנהג עם הסובבים אותו – בבית, ובכלל – בענווה ובהכנעה, הוא זה שמצליח!

אדם שמתנהג בענווה ומוותר – מצליח בכל אשר יפנה, ולוואי ונזכה להיות מאותם ענווים!

(מתוך הספר 'משכני אחריך)