יום אחד, אני מבחין במשה נוסע ברכב ועל גג המכונית נחות להן עשרות קופסאות נעליים

רבה של מגדל העמק, הרב יצחק דוד גרוסמן מספר על איך משקמים אנשים

היה זה בשלהי שנת תשכ"ח, (1968) עת דרכו רגליי במגדל העמק. אני, הירושלמי מבין החומות, הצפנתי לעיר האבנים והחולות. החיים בעיר ההיא היו קשים מנשוא, ברוחניות כבגשמיות. הפשע פשה ברחובות העיר, והרגשתי צורך לקרב את היהודים האומללים הללו, שחיפשו קרבה וחום.

הייתי הולך אליהם, רוקד ושר עמם, עד שפתחו בפניי את סגור לבם. אביו של האחד בבית הסוהר, אחיו של משנהו בבית הסוהר. הבנתי שצריך לטפל בשורש הבעיה.

כך דרכו רגליי לראשונה בכלא שאטה בשנת תשכ"ט. בהיכנסי לשערי הכלא נקרע ליבי לרסיסים. קיבצתי את האסירים והתחלתי להרצות בפניהם פרקי אבות. היתה זו התשתית הדתית הראשונה בכלא. או אז הבינו במערכת שיש להקים "שיקום דתי" בנוסף לשיקום הכללי.

משה – שם בדוי לסיפור אמיתי – היה, גזלן, שכל הנקרה בדרכו היה קונה ב"משיכה". במשך תקופה ארוכה היה משה תעלומת המשטרה כולה. בתחבולות היה מצליח להערים על המשטרה ומלסטם את הבריות, עד שנתפס ונאסר לשנים ארוכות.

הוא היה שבור ורצוץ. לא היה לו כל טעם בחייו. במשך הזמן הכיר את האגף הדתי בכלא, נשבה בקסמיו, התחזק בתשובה והפך לירא שמים. לאחר ריצוי ענשו וניכוי שליש ממאסרו פנה משה לעבודת כפיים, משמש נהג משאית להביא טרף לביתו.

ביום בהיר אחד, בעוד אני יושב ברכב ומתכונן לקראת נסיעה, אני מבחין במשה נוסע ברכב פרטי, ועל גג המכונית נחות להן עשרות קופסאות נעליים, שנראות כמו עזבו זה הרגע את מפעל הייצור.

נהיה לי לא טוב על הלב. מה פתאום הוא נוסע עם נעליים על הגג?

מהיכן השיג אותן? לבי פרפר בחשש שמא שב משה לסורו ושוב חזר למלאכתו הישיבה. החלטתי לנסוע בעקבותיו. אמרתי לנהג המסור: "היצמד לפרייבט הזה, סע אחריו".

*

באחת השנים נערכה במוסדות "מגדל אור" התכנסות מסורתית לקראת השנה החדשה בהשתתפות שורה של כחמישים ממנהלי בתי הסוהר בישראל. בראשם הסבו מפקד מחוז צפון, גונדר מיקי חלפון, ורב השב"ס, העושה גדולות ונצורות למען האסירים, גונדר משנה הרב יהודה יקותיאל ויזנר.

בעיות כאלו ואחרות עלו על השולחן, פתרונות לענייני דת שבין הסורגים והצעות מעשיות לטובת האסירים, ולכולנו מטרה אחת: לתת מענה הולם לצורכי הדת בכלא.

שאלתי את הנוכחים שאלה קשה המנקרת במוחי זמן רב: חטאו של דור המבול היה, כפי שהכתוב מעיד בפרשתנו (בראשית ו, יא): ותמלא הארץ חמס. אף על פי שהיו בידם חטאים, עוונות ופשעים למכביר, אומרים חכמינו (סנהדרין קח, א): "לא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל".

רש"י מביא דבר נפלא: בניית התיבה ארכה 120 שנה, וכל כך למה? "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלים אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו".

לכשנתבונן בדברי הימים, לא נמצא אדם אחד, שבמשך 120 שנה שמע את נח הולם בפטישים ומנסר בכל כלי עץ – ושב בתשובה. היכן הם אנשי הארץ שראו את יגיעתו וטרחתו של נח, שלמענם התעכב בבניית התיבה כה הרבה שנים?

והשאלה מתעצמת שבעתיים: היום רואים יהודים, שהיו שקועים בחטאים קשים, רחוקים מעולם היהדות ת"ק פרסה, וביניהם אנשים שהיו כלואים יותר מתריסר שנים בין חומות הכלא, והפכו ליראים ושלמים. למה היום כן, ואז לא?

אכן, יש הבדל בין דורו של נח לדורנו-אנו. לבני נח לא היתה תורה ואילו היום יש לנו את התורה. כשיהודי שב בתשובה ומקבל על עצמו עול תורה, "המאור שבה מחזירו למוטב".

התורה נקראת כך מלשון הוראה, המורה לאדם את דרכי חייו ומצוותיו. בדורו של נח היה העולם חסר תורה, ולכן לא יכלו החוזרים בתשובה להידבק בחי העולמים.

*

משה הגביר מהירות ונסע לכיוון עפולה, ואנחנו דולקים אחריו. בעיקול הדרך עלה לכיוון גבעת המורה, שם יש לנו מוסד לילדים מבתים הרוסים ושבורים. אני רואה את משה עוצר את הרכב, ובזריזות ובמהירות משיל את ערמת הקופסאות מעל המכונית ומניח אותה ליד דלת הכניסה למוסד.

יצאתי מיד ושאלתי אותו: "משה, מה מעשיך כאן? ומה ערימת הנעליים הזו?"

ואז, כשדמעות חמות בעיניו החל לספר לי, כי מאז שב בתשובה בין חומות הכלא לא הניח לו מצפונו. גזלותיו הרבות עמדו על לוח ליבו בכל שעות היממה, והוא עצמו אינו זוכר ויודע את כל גזליו הרבים ה' ירחם.

בהתאם להלכה הקובעת (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסו ב) כי מי שגזל את הרבים – אך אינו יודע למי להשיב את הגזלה – יעשה מהן צדקה לרבים, ידע משה והבין שתיקונו הוא רק על ידי עמל ועבודה קשה, כדי שיוכל להשיב לרבים על גזלותיו משנים קדמוניות. לכן הוא כאן, מוסר נעליים – שרכש ביושר – לטובת הציבור.

פניתי ושאלתי את אישי השב"ב: "אמרו נא לי, האם בשיקום הכללי שמעתם על אדם שחזר בו מדרכו הרעה, ואץ-רץ לשלם ולהשיב על עוונותיו?! זה כוח התורה".

(מתוך הספר 'אור השבת')