אני זוכר את הפחד הנורא שאפף אותי פתאום. עצי היער היתמרו אל על ונראו גבוהים ביותר. הלכנו ארבעה ילדים קטנים, איננו יודעים מה מחכה לנו בסופו של השביל.

הסופר, הרב משה גרילק עם סיפור קורות חייו והגילוי לאחר שנים רבות

הסופר, הרב משה גרילק  עם סיפור קורות חייו והגילוי לאחר שנים רבות

היינו ארבעה ילדים קטנים שנעקרנו ממש מזרועות הורינו. אני, אחותי חוה הצעירה ממני בשנה (בת חמש, אתם מבינים?!) ועוד אח ואחות נחמה ונחום ברונר, ילדי מכרים של הוריי שהסתתרו אתם בכפר צרפתי נידח, כשהם מנסים לברוח מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה הז'נדרמים של שלטון וישי, הנאמן לנאצים, ההורים שלנו, אף שברחו מבלגיה אל האזורים הכפריים של צרפת, התגלו בסופו של דבר על ידי שליחי השטן. "כפי שסיפרו לי שנים רבות לאחר מכן, הם החליטו לנסות להציל לפחות את הילדים מן הגורל האכזר הצפוי להם.

כך נמצאה הצרפתייה, אשר תמורת תשלום הגון הסכימה להסתכן ולהבריח את הילדים כלומר אותי ואת שלושת הילדים שהיו נתונים ל'פיקודי', לשוויץ. הוטל עליי להיות 'המבוגר האחראי', הילד הצעיר המוביל את הילדים למדינה ששמרה היטב על ניטרליותה ולא נקלעה למערבולת המלחמה האיומה.

קיבלתי לידי פתק, שבו רשומים היו שמות מכרים של הורינו שבשווייץ וכתובות מגוריהם, כך שאם יזכנו הקב"ה ונצליח לגנוב את הגבול ולהגיע אל מקום מבטחים, יהיה עליי (נא לזכור: בן שש!) למצוא דרך להודיע לידידים השווייצריים של הוריי, שילדי מכיריהם הגיעו.

"בינתיים, בדרך מחתרתית כלשהי, כך למדתי אחרי שנים רבות, הצליחו הוריי להודיע למכרינו היהודים השווייצריים, שהילדים בדרך ואנו אמורים להגיע, אם כמובן לא ניתפס חלילה בידי הגרמנים בעת חציית הגבול.

"אני לא זוכר כיצד הגענו אל אזור הגבול שבין צרפת לשווייץ. דומני שנסענו ברכבת בחברת האשה הצרפתיה. אני כן זוכר כיצד צעדנו על כביש שבהמשכו הזדקר מחסום, מחסום שליו ניצב ביתן של עמדת שמירה, ובסמוך אליו התגודדו מספר שוטרים חמושים. אני זוכר שהבנתי, ששם, מן העבר השני של המחסום, נמצאת שווייץ שאליה אנו חייבים להגיע. גם הבנתי במוחי הקטן, שאנחנו לא יכולים פשוט לחצות את המחסום ואם אולי דמיינתי שאנו נעבור דרך המחסום, הרי שהשוטר שניצב לפתע מולנו ונשקו דרוך, דרש מאתנו בקול מאיים להתרחק מסביבות המחסום ובכלל להסתלק מן המקום. כנראה קלט מהי כוונתה של הצרפתייה, שמצאה לה מקום לטייל עם ארבעה ילדים קטנים בדיוק ליד הגבול.

אני זוכר שהאישה הצרפתיה השיבה לו בניחותא: "אנחנו סתם מטיילים באזור", ואז הובילה אותנו אל היער אשר בתוכו עובר הגבול שבין צרפת לשווייץ, בין מדינת הדיכוי והמרדף לארץ החופש והשלווה.

"מתישהו התרחש רגע שבו היינו לבד בלי המלווה שלנו, אני זוכר את הפחד הנורא שאפף אותי פתאום. עצי היער היתמרו אל על ונראו גבוהים ביותר. קרני השמש, אם היא בכלל זרחה באותו יום לא חדרו מבעל לצמרות העצים, כך שפילסנו את דרכנו בחשכה. הלכנו והלכנו, ארבעה ילדים קטנים, בינות לעצים, איננו יודעים מה מחכה לנו בסופו של השביל. "היינו לבד כל כך. אולי בכינו, אולי לא. אני זוכר שחלפנו על פני נחל קטן והמשכנו ללכת כמה זמן? איני יודע.

ואז אני זוכר שהגענו לאיזושהי פרשת דרכים קטנה. השביל שצעדנו עליו התפצל לשניים. עמדנו שם ארבעה ילדים קטנים וחיכינו. למה חיכינו? איני יודע. אני סבור שהיה קשה לנו להחליט אם להמשיך בשביל השמאלי או שמא לנטות אל עבר השביל הימני.

"העצירה, ההיסוס והתהייה, כפי שהתברר לנו לאחר מכן, היו גורליים… כי לפתע פתאום הופיע מאי שם חייל וקרא לנו בגרמנית: "בואו הנה!" הבטתי כה וכה ופחד מצמית תקף אותי. כששמעתי את השפה הגרמנית, חששתי שאולי החייל העומד מולי הוא חייל גרמני. הילדים שתחת חסותי שלחו לעברי מבט מבוהל ותוהה. מיד דאגתי להיפטר מן הפתק שהיה טמון בכיסי ובו רשומים היו השמות והכתובות של מכרינו שבציריך. עד כמה שזכור לי, מזיכרוני הילדותי, בלעתי את הפתק, העלמתי אותו מהכיס, כפי שהדריכו אותי לעשות במקרה של תפיסה, בידי הגרמנים.

החייל התקרב אלינו והורה לנו ללכת בעקבותיו. כלום היתה לנו ברירה? ברכינו פקו, רגלינו כשלו, וכך צעדנו אחריו. לא הרחק עמד רכב צבאי קטן. בלא אומר ודברים הוא דחף אותנו לתוכו והפלגנו בנסיעה. אני זוכר שישבתי מכונס בתוך עצמי אחוז פחדים. הילדים הקטנים הצטנפו לצידי. האם בכיתי? אולי. כמה זמן נסע הרכב? שוב, לא יודע להשיב. לבסוף הגענו לביתן קטן, ומיד כשהוציא אותנו החייל מן הרכב, הוא דחף אותנו אל רצפת הביתן. "תורידו את הראש!" ציווה.

לא הרחק משם, הבחנתי בפטרול גרמני הצועד לו לאטו, והחייל שאסף אותנו לא רצה שהוא יראה אותנו. בזיכרון מעורפל, כמדומני שהוא הסביר למי שהיה בביתן, כנראה קצין, שהוא ראה ילדים הצועדים בשביל השני, היכן שנעצרנו והתלבטנו לאן להמשיך, וזמן קצר לאחר מכן שמע יריות העולות מכיוון השביל… באותו רגע נעתקה נשימתי. או אז בדיוק התברר לי לשמחתי, שאנחנו נתונים בידיו של חייל שווייצרי. אילו הייתי מחליט שנצעד בשביל השני, היינו נופלים היישר לידיהם של הגרמנים.

ושוב אנו נוסעים והפעם מגיעים אל מחנה גדול, החייל שהביא אותנו עמו, הושיב אותנו ליד שולחן כלשהו, שעמד קרוב מאד למטבח, ונעלם. הצטנפנו מלאי פחד, שומרים על שקט, לא מעיזים לפצות את הפה.

עבר זמן מה. הריחות שיצאו מן המטבח עוררו את בלוטות הרעב שהיה חזק. ואז לפתע ניגש אלינו חייל שווייצרי, הוא שאל אותנו בצרפתית מי אנחנו. ענינו לו שבאו לכאן מצרפת, ואז הוא שאל: "אכלתם?" השבנו בשלילה. זכור לי כיצד הוא מיד נכנס למטבח, ולא עבר זמן רב עד שקיבלנו, כל אחד מאיתנו, צלחת מרק הזכורה אצלי עד היום לטובה. ושוב, יסלחו לי קוראיי, אני זוכר מעט מאד מאותו מחנה. אני זוכר שהכניסו אותנו אל צריף ארוך שהיו בו אנשים רבים, מבוגרים עם ילדים. לא היו מיטות בצריף, כי אם קש היה מפוזר על הרצפה ועליו ישנו בלילה. אותנו, הילדים שמקרוב באו, גירשו תושבי הצריף בזעף, עד שמצאנו איזו פינה לישון בה בקצה הצריף. לימים למדתי ללמד זכות על האנשים הללו, שלא גילו טיפת רחמים עלינו. ילדים צעירים ובודדים, הם היו בעצמם פליטי חרב כמונו, מרי נפש, שבדיוק באותם הימים גם הם הצליחו להבריח את הגבול.

ולמחרת אנו בציריך בבית יפה, ואנשים מכובדים עומדים מסביבנו, מחייכים ומדברים אלינו בחביבות, איך הגענו לכאן? מי האם האנשים החביבים הללו? אין לי מושג ובמשך שנים לא היה לי מושג. באותה שעה עמדנו נבוכים, והנה אחת מהנשים מספרת לנו שמפרידים בינינו. כל אחד מאיתנו הולך למשפחה אחרת, המאמצת אותנו. כבר לא נהיה ביחד, ואנחנו לא מכירים את האנשים הללו. מה שהחזיק אותנו קצת בחיים מרגע הבריחה, היה העובדה שהיינו כל הזמן ביחד. ופתאום שוב עלינו להיות לבד, בעיר זרה, בלי הורים, אצל אנשים שאנו כלל לא מכירים. שום סצנה לא עזרה לנו כמובן. נפרדנו זה מזה בעל כורחנו.

עד היום, יותר מפעם, אני חושב על השגחה העליונה המיוחדת שסוככה עליי בתקופה שבה הושמדו כמליון וחצי ילדים יהודים לאחר שנות סבל וייסורים. השאלה למה אני דווקא זכיתי להינצל, מציקה לי למעשה עד היום… אבל עובדה אחת חסרה לי בתיעוד הזה, איך נודע להם על קיומנו? הרי את הפתק, עם שמותיהם וכתובותיהם של ידידי ההורים, הרי השמדתי במו פי!

הסוד התגלה לי לאחר שלושים שנה. כאשר שהיתי בציריך במסגרת מסע הרצאות באירופה, התקשרתי לרבנית רוזנגרטן, אחת משלוש המשפחות שנמנו עם מכרי הורינו, ושאלתי אותה לפשר התעלומה הזאת והיא סיפרה לי את הסיפור הבא: "הם היו מודעים לכך שהילדים של משפחות גרילק וברונר אמורים להגיע לשווייץ. על כן הרבו לבדוק ברשימות הפליטים שהצליחו להסתנן למדינה זו והשלטונות נהגו לפרסמן. אבל למרבה הצער והדאגה, אנו לא הופענו בהן. בלבם עלתה המחשבה המפחידה, שיתכן שנתפסנו בידי הגרמנים וגורלנו נחרץ. אולי היינו חלילה וחס, הילדים הירויים ההם, בשביל השמאלי…

והנה באחת מימי שישי, היא נסעה לבקר חולה המאושפז בבית חולים בלוזאן, אחת מערי שווייץ. כאשר צעדה במסדרון בית החולים, היא הבחינה בפתחו של אחד החדרים בילד קטן המדבר בקול בצרפתית ופנה אל מישה ושנמצא בתוך החדר. תוך כדי שהיא חולפת במסדרון, היא שמעה אותו אומר בצער: "אני לא יודע מה יהיה . אני לא יודע מתי נכנסת השבת". גברת רוזנגרטן הבינה שמדובר בילד יהודי, נעצרה ושאלה אותו: "מי אתה?" והילד השיב לה: "מוריס (משה בצרפתית) גרילק". לרגע עמדה כהלומת רעם והתרגשה ביותר, ומיד צלצלה לציריך בשמחה ובישרה: "מצאנו את הילדים!"

איך הגענו לבית החולים? אחותי חוה שתחי' חלתה במחנה ולא רצתה בשום אופן להתפנות לבית החולים בלעדיי. הטראומה של הבדידות רדפה אותנו, ולכן הנהלת המחנה התרצתה ושלחה אותי עמה לבית החולים. ואני, שנס משמים 'בדיוק' שמירת השבת הטרידה את מנוחתי, ואף חלקתי בקול רם את דאגתי עם אחותי השוכבת בחדר, העליתי את השאלה בקול רם.

אישה יהודייה מסויימת, והיא דווקא, מזדמנת במקרה (מה?! 'במקרה'?!) ללוזאן ונקלעת למסדרון המחלקה ב-ד-י-ו-ק ברגע שאני משמיע את דאגתי הדתית על השבת הקרבה. וכל השאר היסטוריה.

אבל למה באירועים רבים כל כך מתפרצת המועקה הזאת של הבדידות ועולה ממסתרי הנפש. מה יש בה, בתמונת היער העבות, שהיא חוזרת על עצמה? מדוע היא מטרידה אותי ורודפת אחריי? בל נגזים, אין זה כזיכרונות הקשים והמרים של היהודים אשר סבלו בגטאות ובמחנות המוות. אבל בכל זאת מה הרדיפה הזאת? ואולי, היא הנותנת. אולי לא רדיפה יש כאן, כי אם גם זה מחסדי הבורא יתברך עליי. שבכל פעם כאשר תמונת היער מרצדת בתודעתי, עליי פשוט לקום להודות לו, על שליווה אותי ביער ושמר עליי שלא ללכת בשביל השמאלי אל מלכודת המוות; על כי החייל השווייצי הורה לנו להרכין את הראש לבל יבחינו בנו הגרמנים שצעדו בסמוך; על שהשווייצים הצילו ארבעה ילדים יהודים; ועל שהבורא הביא את אחותי לבית חולים ונכפה עליי להיות איתה, כדי שאכריז על השבת בדיוק כאשר הרבנית רוזנגרטן תעבור לידינו. ואולי, ובגלל זה אני מפרסם את התיעוד הזה, כדי להודות שוב להשגחה העליונה שהיטיבה עמי ומיטבה עמי ללא הרף. לא אולי – ודאי!".

מתוך עלון האמונה גליון 210