במחשבה תחילה לראש השנה תשפ"א: החתן והכלה שביקשו בדמעות רותחות שיינטל מהם חוש הריח

צלילי ה"עוד יישמע" שאולי הושרו בחתונה הקטנה - נמוגו מהר מאוד. בני הזוג נכנסו לדירה הקטנה ששכרו, מייחלים בכל לב שביתם יהיה בית נאמן על אדני התורה ויראת שמים.

צלילי ה"עוד יישמע" שאולי הושרו בחתונה הקטנה – נמוגו מהר מאוד. בני הזוג נכנסו לדירה הקטנה ששכרו, מייחלים בכל לב שביתם יהיה בית נאמן על אדני התורה ויראת שמים.

בבוקר התעוררו בני הזוג אל תוך ענן ריח מוזר מאוד. הם לא ייחסו לכך חשיבות. היו להם דברים אחרים חשובים בהרבה.

אולם הימים שחלפו הביאו את בני הזוג לגלות שהריח העיקש מתגבר מספר פעמים ביום בשעות קבועות.

השנה הייתה תש"ד. בשווייץ הניטרלית לא הורגשו כל כך הדי המלחמה העולמית שהשתוללה עדיין ברחבי אירופה וגלשה למקומות נוספים בעולם. אבל ההשלכות הכלכליות של המלחמה ניכרו גם בשווייץ הרוגעת. בעיקר חשו אותן פליטי המלחמה, שניצלו בעור שיניהם רגע לפני התופת.

כאלה היו גם האברך החשוב אהרן לייב שטיינמן ורעייתו הטרייה. הם נישאו בחתונה צנועה באחד המלונות הכשרים בעיר, שכרו להם דירה פצפונת שאולי הייתה ראויה יותר לתואר בקתה, ולבם הטהור השתוקק לעבוד את בוראו בכל מאוד.

אבל הריח הטריף את דעתם.

לא הריח עצמו. זוטות שכאלה לא עניינו אותם כלל. אלא שיהודי ירא שמים בודק כל דבר, לראות שאינו מנוגד לתורה. באחד הימים נודע לבני הזוג שטיינמן שמקורו של הריח הוא בכנסייה הסמוכה לביתם. בכנסייה זו הקטירו מספר פעמים ביממה קטורת לעבודה זרה!

ריחה של עבודה זרה הוא ריח האסור מהתורה בהנאה. לכן נקל להבין כמה הזדעזעו בני הזוג שגילו את מקורו של הריח. הטרידה אותם העובדה שאולי ייתכן שנהנו בשוגג מן הריח לפני שידעו את מקורו.

כעת החלו המאמצים לסתום את פתחי הדירה. סמרטוטים הונחו על החלונות המעטים, בדים נתחבו בחריצים ובסדקים שמהם ייתכן שחודר הריח. אולם שבוע חלף, והתברר שהמאמצים לאיטום מושלם – עלו בתוהו. הריח היה עקשן יותר וחדר פנימה בעזות מצח.

עוברים דירה! קיבלו בני הזוג החלטה נחושה.

הם החלו לחפש לעצמם דירה אחרת באזור, אולם גילו לצערם שמזלם התמזל להם פעם אחת בלבד. החורבה הקטנה אותה שכרו הייתה באמת מציאה, יחסית ליכולת הכלכלית העלובה שלהם. ככל שניסו להתפשר ולרדת ברמת החיים – לא היה להם לאן לרדת. הם היו לגמרי בתחתית.

באחד הימים הגיע ר' אהרן לייב לבית ודיבר על לב רעייתו: "ראי נא, ניסינו בכל כוחנו לברוח מן הריח האסור בהנאה, ללא הצלחה. אולם דבר אחד עדיין לא עשינו. הדבר האחרון שאנחנו יכולים לעשות.

"הבה נתפלל מעומק הלב אל הקב"ה ברצף, לא נפסיק את תפילותינו עד אשר נראה בחוש שנענינו משמים ובקשתנו התקבלה. בואי נבקש מהקב"ה שייטול מאיתנו את חוש הריח – – –

"האם מסכימה את?".

הרעיה הצדקנית הסכימה בהחלט. לא לחינם זכתה באברך שהוגדר כבר בנעוריו על ידי צדיקי הדור שפגשוהו שהוא "מרכבה לשכינה".

נעמדו בני הזוג לתפילה רותחת, כשהם מבקשים מהקב"ה שייטול מהם את חוש הריח, לבל יחטאו בשוגג בהרחת ריח שאסור בהנאה כריח קטורת לעבודה זרה.

אחת לזמן מה נעצרו בני הזוג, וניסו לבדוק האם חוש הריח עדיין פעיל אצלם. והוא אכן היה כזה…

בכל פעם כזו פרצו דמעות רותחות החוצה, זולגות ומתחננות על נפשן: "ריבונו של עולם, ראה והביטה עניינו. טול מאיתנו את חוש הריח לבל ניכשל בשוגג חלילה"…

השעות נקפו והתפילה נמשכה בנחישות. להיות או לחדול. בני הזוג לא הרפו מתפילתם, עד שאירע הנס הגלוי: שניהם ניסו את חוש הריח שוב ושוב, ושמחו כל כך לגלות שהוא ניטל מהם!!!

עד סוף ימיהם היו הגראי"ל שטיינמן ורעייתו הרבנית נטולי חוש ריח לחלוטין – – –

(הדברות)