ואז נלחץ הכפתור במטוס בטעות, והאיש מצא עצמו צונח אל מיטה…

רבה של מגדל העמק הרב יצחק דוד גרוסמן על טעות מצערת ונפלאות דרכי ד'

רבה של מגדל העמק הרב יצחק דוד גרוסמן על טעות מצערת ונפלאות דרכי ד'

כנפי המטוס העפילו אל על, ואני מוצא את עצמי יושב במחלקה הראשונה. כשלעצמי אני מקפיד שלא לנסוע אלא במחלקת התיירים, אך באותה נסיעה לפני ארבע שנים לארצות הברית הציעו לי הדיילים, כנראה מחוסר מקום במחלקה הרגילה, לעבור למחלקה הראשונה.

עם המראת המטוס תרתי אחר שותפיי לחוויה – האנשים הנוסעים עמי כאן בחרטום המטוס. גיליתי אדם רחב גרם וגדול ממדים היושב על כיסא ובקושי נושם.

ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו. לא הכרתיו, אבל "חברים כל ישראל". הוצאתי מתיקי את האלבומים, המספרים את סיפורו של "מגדל אור", ושיתפתי את חברי למסע בסיפור הקמת בנין המוסדות לבנות, שאנו מצויים בשלבי סיום הבנייה. גיליתי את אוזניו כי לאור זאת ולנוכח הקושי שלנו להגיע לסיום הבנייה נאלצתי לצאת לחוץ לארץ.

"אין זה קל", אמרתי לו, "לעזוב את הארץ, הסביבה הטבעית של האדם, ולצאת לתור אחר נגידי עם ונדיבי לב, שייאותו ליטול חלק במעמסה הרובצת על שכמי 24 שעות ביממה".

"איך זה הולך?" שואל האיש בסתמיות. ואני בוחר לענות לו, כי "ברוך ה' וברוך שמו, מה' מצעדי גבר כוננו, ובכל מקום שאני הולך אני רואה את ישועת ה' חופפת עלי. ואין זה מכוחי הדל, ובטוח אני שאין זה אלא מכוחם של הילדים שבורי הלב החוסים בצל מוסדותינו".

ואם נגענו בנדיבות הלב, בחרתי לומר לו את אשר על לבי – כי לא לכל אדם יש זכות לתת צדקה. גם האדם העשיר ביותר צריך להיות בעל זכות כדי לעשות חסד.

"למה כוונתך?" התפלא האיש. וציטטתי לו את דברי הזוהר הקדוש הידועים על הכתוב "ויקחו לי תרומה". רבי שמעון בן יוחאי אומר, כי האדם החפץ להשתדל במצווה יעניק תרומה לה', ועל ידי זה תשרה שכינה. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" – איש זה, המתגבר על יצרו, שעל ידי זה זוכה לתת תרומה לה'.

הוספתי את דברי הגמרא (סוטה מט): "אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר: "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ". שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, תלמוד לומר "מה יקר חסדך, אלוקים". ומפרש רש"י: "שמא כל הבא לקפוץ ולעשות צדקה וחסד קופץ, ומספיקין וממציאים לו אנשים מהוגנים – לכך תלמוד לומר: "מה יקר" צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה, לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים".

"כאן", הדגשתי בפניו, אנו לומדים מדברי רש"י – שצריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה, משמע שאין זה קל, אלא צריך זכות מיוחדת להיקרא תורם ונדיב לדברי קדושה".

האיש שמע והקשיב. נראה היה כי לבו בל עמו. אמרתי לו: "אני ממשיך במסעותי לחו"ל, לזכות אנשים שהם בעלי זכות לעשות חסד עם הילדים החוסים בצל המוסדות, המהווים עבורם משען ומשענה".

האיש נראה כמתעניין

ואז מבלי משים הנחתי את היד על מושב הכיסא, שם ניצב כפתור הזזה המכוונן את מושב המטוס. ברגע שנלחץ הכפתור בטעות הוסט הכיסא והפך למיטה לנגד עיניי המשתאות ולתמיהת היושב על הכיסא כבד המשקל, שלפתע מצא עצמו צונח אל מיטה.

הסיטואציה היתה מביכה. בעודו צונח על הכיסא מטה, זינקתי לתופסו. לא מצאתי מילים בפי להביע צערי וכאבי על עוגמת הנפש שנגרמה בעטיי לאדם, ועל העלבון והצער שהיו מנת חלקו באותם רגעים אומללים. באין אומר ודברים ניגשתי אליו והצמדתי נשיקה ללחיו, נשיקה שהביעה חרטה מעומק הלב ורצון עז לכפר על הסיטואציה המביכה מאד.

היהודי חייך ולחש באנגלית לבן משפחתו שנלווה אליו: "ידעתי! ידעתי שאמצא את האיש הנכון".

לתמיהתי מה השמחה הגדולה? נענה האיש ואמר: "אני סובב, הולך ומגיע כבר זו הפעם השלישית לארץ ישראל לחפש אחר מוסד, שמעניק לילדים שבורים בית חם". כשפתחתי זוג עיניים תמהות להבין את פשר דבריו, הבהיר האיש: "אני נושא עמי סכום נאה לצדקה, שאני רוצה להעניק למוסד המתאים. משום מה עד לרגע זה לא מצאתי. הסתובבתי בארץ, נפגשתי עם…, ועם …, אבל לא מצאתי את שביקשה נפשי.

"סימן עשיתי לעצמי", כך אומר לי האיש בגילוי לב, "אם אפגוש אדם שיעניק לי חיבה ואהבה אף שאיני מכירו, אדע נאמנה כי זה האיש שלו אפקיד את כספי. לא היה לי ספק כי אדם כזה יעשה עם כספי את המיטב עבור הילדים המסכנים".

עודי עומד משתומם שולף האיש רחב הממדים עט יוקרתי מכיסו, מברר כמה עולה לסיים את בניית הפנימייה לבנות, רושם את הצ'ק על סכום הזה, ואומר לי: "אני שמח שזיכו אותי משמים לתת צדקה מכספי למקום ראוי ומהוגן".

(מתוך הספר 'אור השבת')