אנשים ירדו לחייו, קראו אחריו קריאות גנאי: "שקרן! גנב!". ותוך זמן קצר הוא הסתגר בביתו מבושה

רבי ראובן אלבז על הזהירות מכל מילה שיוצאת מהפה

רבי ראובן אלבז על הזהירות מכל מילה שיוצאת מהפה

האדם הוא הדין של עצמו – לא רק בענינים שבינו לבין עצמו; עליו לבחון ולהכריע כיצד לנהוג בכל מיני שאלות וענינים שבינו לבין משפחתו וילדיו, בינו לבין קרוביו, ידידיו, שכניו. לעתים מדובר בענינים שבדיני ממונות, לעתים בענינים הרי גורל, דיני נפשות ממש. אדם בהבל פיו יכול לפגוע בשמו הטוב של הזולת ולהרוס את חייו.

בדורות הקודמים שררו עני ודלות נוראים. אנשים היו רעבים ללחם, פשוטו כמשמעו.

מסופר על ילד קטן שמצא בביתו מטבע נפוליאון מזהב. אוצר של ממש. מטבע כזו כלכלה משפחה שלמה למשך תקופה. אך הילד לא הבין את ערכו של האוצר יקר הערך שנפל לידיו. הוא השתעשע במטבע הנוצצת ומהר לחנות המכולת הקרובה לקנות לעצמו ממתק…

כשנודע לאביו הדבר הוא הזדעק: "היכן המטבע?"

אמר לו הבן: "הלכתי למכולת וקניתי בה ממתק טעים"…

עולמו של האב חרב עליו. הוא רץ לבעל המכולת ושאלו: "היכן מטבע הנפוליאון שקבלת מבני?"

השיב החנוני: "איזה נפוליאון? לא קבלתי שום נפוליאון. הוא נתן לי מטבע של פרוטה, שתמורתה קבל את הממתק שרצה"…

הטיח בו האב: "אתה לקחת מהבן שלי נפוליאון! תחזיר לי אותו!"

אך החנוני בשלו: "לא קבלתי ממנו מטבע נפוליאון, קבלתי מטבע של פרוטה".

שבועת שקר

האב תבע את החנוני לדין תורה, והדין הוא שהמוציא מחברו – עליו הראיה. מנין יוכיח האב שהחנוני משקר? הרי אי אפשר לסמך על הבן הקטן. מלבד היותו נוגע בדבר, הוא חסר דעת, אינו יודע להבדיל בין מטבע למטבע.

אמר הדיין לחנוני: "אם רצונך להפטר – עליך להישבע שקבלת מהבן מטבע של פרוטה ולא מטבע של נפוליאון".

הסכים החנוני להישבע ולפטור את עצמו, אך אז קם האב ממקומו ואמר: "אני מוותר לו. אינני מוכן שיהודי ישבע לשקר בגללי"…

כך הסתים הדין-תורה בין האב לחנוני. האב היה מוהל נכבד בעירו, וכל בני העיר רחשו לו כבוד ואמון. עד מהרה פשטה השמועה בכל העיר. כולם דברו אודות מעשה הגנבה של החנוני, ובד בבד שבחו את המוהל על אצילותו הרבה, כאשר ויתר לחנוני כדי שלא יאלץ להישבע לשקר.

אנשים ירדו לחייו של החנוני, ביזוהו, קראו אחריו קריאות גנאי: "שקרן! גנב!". הם הדירו את רגליהם מחנות המכלת שלו, ותוך זמן קצר הוא סגר את חנותו והסתגר בביתו מבושה. כאשר בני משפחתו היו הולכים ברחובות העיר, היו העוברים ושבים מפנים אליהם את גבם.

חלף זמן, המקרה נשתכח. והנה יום אחד דפק בביתו של המוהל אדם אלמוני והושיט לו מעטפה סגורה. הוא פתח את המעטפה וכמעט התעלף. בתוכה היתה – לא פחות ולא יותר – מטבע נפוליאון נוצצת…

מה זה אמור להיות?

ספר האלמוני: "יהודי אחד שידע שאני נוסע לעיר הזאת נתן לי את המעטפה וביקש למסר אותה למוהל של העיר".

בתוך המעטפה היה מונח מכתב. המוהל החל לקרא את המכתב בידים רועדות, וכך נכתב בו:

"לפני כמה שנים עמדתי למשפט על חוב ממוני, ונאלצתי לברוח מן העיר. יום אחד פגשתי בדרכי ילד קטן שמשתעשע עם מטבע נפוליאון. פתחתי איתו בשיחה לבבית, שאלתי אותו מה הוא עושה עם המטבע הזו, והשיב לי שהוא בדרך למכולת לקנות לעצמו ממתק. הבנתי שהוא חסר דעת שאינו מבדיל בין מטבע למטבע, וכנראה גם אינו רעב ללחם… אמרתי לעצמי: מן השמים זמנו לי פתח הצלה. אקח ממנו את המטבע, וכך אציל את עצמי מן המשפט, ובבוא היום כשאצבור ממון אשיב את המטבע לבעליו. וכך, תוך כדי שיחה עם הילד, החלפתי את המטבע שברשותו במטבע של פרוטה. הוא לא שם לב, והמשיך בדרכו לחנות המכולת לקנות לעצמו ממתק".

"אכן" – המשיך הכותב האלמוני – "בזכות מטבע הזהב ניצלתי מן הנושים שרדפו אותי. עזבתי את העיר ופתחתי במסחר, וברוך ה' ראיתי ברכה בעמלי. צברתי הון רב, וכעת אני מקיים את הבטחתי ומשיב את המטבע לבעליו".

"אני מתנצל על המעשה" – סיים הכותב את מכתבו – "ומודה לה' שאני זוכה לקיים מצות 'והשיב את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה, כג)".

המוהל הניח את המכתב מידו, וחלשה דעתו:

"בגללי יצא שם רע על החנוני כאלו הוא גנב ורמאי. בגללי קופחה פרנסתו, ובני ביתו רעבים ללחם".

הוא לא מצא לעצמו נחמה: "איך אבקש ממנו מחילה? איך אתקן את מה שעוללתי לו?"

אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: הבה נעשה חשבונו של עולם. שלשת האנשים הללו – החנוני, המוהל והאיש שגנב את המטבע – יבואו לבית דין של מעלה, וכל אחד מהם יעמד לדינו. יתכן מאד ששלשתם יצאו זכאים בדין.

הכיצד?

החנוני – אין בו דפי, כמובן. הוא לא פעל כל רע. הוא אף היה מוכן להישבע כדי להוכיח את צדקתו, אך המוהל מנע זאת ממנו. לאחר מכן הוא הסתגר בביתו בבושת פנים, וחייו נהרסו, ולמרות זאת ספג את עלבונו ולא פגע לרעה באיש.

המוהל חשד בחנוני – בצדק. איך לא? בנו הקטן ספר לו שהלך עם מטבע הנפוליון לקנות ממתק במכולת. באצילותו הסכים לותר לחנוני על תביעתו, כדי למנע ממנו את הצרך להישבע, כי מבחינתו זו היתה שבועת שקר. לאחר הדין תורה היה יכול להשמיץ את החנוני בקרב בני העיר, אך לא עשה זאת. הוא ירד מהענין והמשיך בחייו.

והגנב עצמו? הוא טוען להגנתו כי היה אנוס. הוא עמד להישפט בידי המלכות, והיה עלול להיות מושלך לכלא לשנים רבות. כשראה את הילד הקטן משחק במטבע נפוליאון, חשב לתומו שמן השמים שלחו לו פתח ההצלה. הוא קבל על עצמו שברגע שיוכל להשיב את הגזלה – יעשה זאת. וכך אכן עשה.

מי בכל זאת ימצא חייב בדין בבית דין של מעלה?

כל אותם אנשים שדברו לשון הרע על החנוני, ביזו והשפילו אותו, קראו לעברו קריאת גנאי והפנו את גבם לבני משפחתו כאלו הם עדת מצורעים.

"שופטים ושוטרים תתן לך"

תהיה אתה השופט של עצמך. אלו אותם אנשים היו מעמידים עצמם כשופטים לעצמם – הם היו זוכים להינצל מן הדין. הם היו מעמידים על כף המאזנים זה לעומת זה: מצד אחד, החשד שיצא על החנוני, ומצד שני, הרי הוא לא יצא חייב בדינו. אם כן, אין להם רשות לבזות יהודי, ואין להם התר לדבר עליו לשון הרע. ואם אין רשות ואין התר – אין לבזות ואין לדבר סרה באף אדם.

(מתוך 'משכני אחריך' שופטים)