נדיר ומיוחד: בתו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א על מסירותה של אמא, ללימוד התורה של בעלה

הרבנית, רות צביון בתו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א מספרת על אצילותה ומסירות נפשה של אמא הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה ללימוד התורה של בעלה

במשך כל השנים מנעה אמא את עצמה מלהפריע לאבא בלימודו. כשנבנה לאבא חדר לימוד בקומה העליונה , סירבה אמא לקבל מפתח של החדר: "אם יהיה לי מפתח, אני עלולה להפריע לאבא בכל מיני שאלות דחופות"…(וזאת בגלל הקושי שלה לסרב לאנשים הנמצאים במצוקה).

לנשים הרבות שביקשו לשמוע ממנה הדרכה, הייתה אומרת: "אם הבעל לומד, אין להפריע לו בשאלות. לפעמים האשה רוצה לומר לבעלה 'רק דבר קטן', אבל הבעל כבר אינו יכול להמשיך בלימודו כפי שהיה קודם הפרעתה".

לבד בעול הבית

לאמא היה חוש מיוחד להבחין בדקויות. היא לא דאגה ללימודו של אבא רק בכמות, אלא גם באיכות. לא זו בלבד שלא הפריעה לאבא בשעת לימודו, אלא אף טרחה ועמלה לסלק ממנו כל טירדה וכל מפריע כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה במנוחת הנפש ובשלווה, ללא כל דאגה. היא לא עירבה אותו בענייני הבית ובטיפול בילדים, ובמשך קרוב לשישים שנות נישואיהם לא ביקשה ממנו עזרה כלשהי. ולא רק בעת שהייתה במיטבה, אלא גם כשהייתה חולה או חלושה, במצבי לחץ ובעתות מצוקה- תמיד התמודדה לבדה.

רק בשנים מאוחרות תיארה לנו אימא  עד כמה הייתה הפרנסה באותן שנים מצומצמת, ועד כמה היה קושי זה מוטל על כתפיה בלבד.

תחילה חיו אבא ואימא מהמשכורת הדלה שקיבלה אמא מעבודתה כמנהלת חשבונות בתל אביב, בתוספת התמיכה שקיבל אבא מהכולל. לאחר שנולדה אחותי חנה, עבדה כמזכירה ב'בית שרה שנירר', וכשפסקה לעבוד נותרה רק התמיכה הזעומה מהכולל כמקור פרנסה יחיד.

מידי חודש היה אבא מוסר לאמא את המעטפה שקיבל כשהיא סגורה. הוא רק ביקש ממנה שתביא לו את דמי ה'מעשר' (שצריך להפריש לצדקה) לחלק לעניים, ומאז לא דיברו על כסף עד לחודש הבא (אלא אם כן היה זקוק לכסף כדי לקנות ספרים). אבא לא שאל את אמא מה היא עושה בכסף, והיא לא סיפרה לו האם הסכום מספיק לצורכי הבית. כיוון שכך, היה עליה להתמודד עם המטלה  הכבדה- לכלכל את הוצאות הבית בסכום הדל שעמד לרשותה. אמא בגדלותה לא שיתפה את אבא בקשיי הפרנסה ונשאה בעול לבדה.

אבא לא נשא בעול הבית כלל אלא סמך על אמא לגמרי, ובזכותה למד מתוך מנוחת נפש מוחלטת, באין מפריע. אמא פעלה בחכמה ובמסירות, אמא לא שלחה אותו למכולת או לירקן, לא לבנק ולא לרופא ילדים; הוא אפילו לא ידע היכן נמצאים כל אלו. החנויות היחידות שאבא נכנס אליהם היו חנויות הספרים…

את כל זה ראתה אצל אמה בבית הוריה, והיא המשיכה בדרך זו בשמחה ובטבעיות.

מעשה בכוס תה…

גם במטבח לא נתנה אמא לאבא לעשות דבר- לא בשביל אחרים ואפילו לא לעצמו.

מספר שבועות לא חשה אמא בטוב, ובהוראת הרופאים היה עליה לשכב כל העת. מי יכין את ארוחת הצהריים?- לא יעלה על הדעת לבקש מאבא! היא רק בקשה ממנו כי יקרב את מצרכי המזון ואת הפתילייה למיטתה, ושם איכשהו, בישלה את הארוחה לבני הבית.

אפילו כוס תה לעצמו לא היה אבא מכין. לא היה בכך צורך- אמא דאגה לו תמיד לכל צרכיו. ועוד יותר מכך, אך כאשר חפץ לסייע לה, חסה על זמנו היקר וסירבה לקבל את עזרתו.

מוותרת על יציאה לשמחות

בילדותנו כמעט לא יצאה אימא מהבית בערבים. היא לא רצתה שאבא יצטרך לשמור על הילדים כדי שלא הפריע לו בלימודו. אם בכל זאת נאלצה לצאת מן הבית, הייתה הולכת עם כולנו…

זכורה לי כלה יתומה שאמא קירבה במיוחד, יעצה לה רבות ושימשה לה כאם רחומה. לאכזבתה הרבה, אמא לא השתתפה בשמחת נישואיה.

"מדוע לא באת לחתונה?" שאלה את אמא לאחר מכן.

"כשיש ילדים קטנים בבית, תפקיד האם לשמור עליהם ולא לצאת לשמחות", ענתה לה אמא.

בשנים מאוחרות יותר, כשגדלנו ויכולנו להחליף את אמא בשמירה על הילדים הקטנים, פרעה אמא את החוב והחלה להשתתף בכל השמחות שערכה אותה יתומה, שהייתה לאשה ולאם, כפיצוי על אי-השתתפותה בחתונתה…

כשהתארס אחיה של אמא, היא שחה על כך בהתרגשות לשכנה, שהגיבה על אתר: "אנחנו נשמור לך על הילדים, ואת תסעי לירושלים לאירוסין". הייתה זו הפעם היחידה שאמא נסעה לשמחה משפחתית בהיותנו ילדים קטנים, אולם מאחר שעד אז מעולם לא יצאה לשמחות, לא היה לה בגד חגיגי מתאים לאירוסין…

לבד בבית החולים

בהיות כבן שש נפצע אחי רבי שלמה בתאונת דרכים קשה- הוא רץ אל הכביש ונדרס על ידי רכב חולף. ריאותיו נפגעו קשה, והוא היה שרוי בסכנת חיים. אימא ישבה ליד מיטתו בבית החולים וסעדה אותו לבדה בימים ובלילות. אחותי הגדולה חנה, שהייתה כבת ארבע עשרה וכבר למדה בסמינר, טיפלה בצורכי הבית והילדים, ואבא לא הופרע מלימודו. בחסדי שמיים, כעבור שבוע יצא אחי מכלל סכנה ושוחרר הביתה.

פעם בא אחד מידידו של אבא לבקרו. בהיכנסו ראה את אמא מרגיעה את אחד מאחי, שמירר בבכי. אמא סיפרה לו כי הילד קודח מחום.

כשיצא הידיד מחדרו של אבא, איחל 'רפואה שלימה'. אבא לא הבין: "על מה ולמה?" והידיד השיב : "על הבן החולה!" אבא לא ידע דבר…

אמא נזקקה לעבור טיפול רפואי בבית החולים. קודם צאתה שאל אותה אבא האם היא רוצה שיתלווה אליה, אך אמא הזדעקה: "חלילה! אתה תשב ותלמד, והדבר ינסוך בי כוח לעבור את הטיפול בהצלחה".

ש"ס במקום מעיל

תמיד היה ביתנו מלא ספרים, ולאחר פטירתו של סבא הסטייפלר, כאשר ספריו עברו לאבא, נוספו מדפים בכל מקום פנוי. לא כל עקרת בית הייתה ששה על כך, אולם בעיני אמא נדמו מדפי הספרים כקישוטים וכתמונות פאר מרהיבי עין, וקירות הבית- כאילו נצבעו בצבעי זהב מבהיקים.

לאחר נישואיהם נכנסו אבא ואמא לגור בדירה ברחוב הרב בלוי, וסבא וסבתא אלישיב העניקו להם סכום כסף בעבור דמי שכירות של שנתיים ימים. כעבור כשנה עברו לדירה שברחוב אור החיים, שעליה לא הוצרכו לשלם שכר דירה. סבא הרב אלישיב סירב לקבל את דמי השכירות בחזרה, וכך נותר מחצית מן הסכום בידי אבא ואמא.

סבתא הרבנית קניבסקי הציעה לאמא לרכוש לעצמה בכסף זה מעיל חורף, שלו הייתה זקוקה מאוד, אולם לאמא  היו תוכניות אחרות: "בכסף הזה נרכוש ש"ס לבעלי; אני כבר אסתדר ללא מעיל"… וכך התחממה אימא בדפי הגמרא של אבא!

הש"ס שקנתה משמש את אבא עד עצם היום הזה!

לא היה דבר שהסב לאמא הנאה יותר מלשמוע את אבא בלימודו. סיפר רבי אריה שכטר: "לאחר חתונתם של הרב והרבנית הייתי מגיע ללמוד עם הרב בחברותא. לא פעם הייתי רואה את הרבנית יושבת ליד החדר ומאזינה בקורת רוח".

"גן עדן בעולם הזה"

סיפרה הרבנית שרייבר: כשהתגוררנו עם הרב והרבנית באותה הדירה, כשאנו חולקות מטבח משותף, הייתי עדה להנהגתה המיוחדת: הסבא 'הסטייפלר' היה שולח להם מעט ירקות כדי לחזק את גופם, אך הרבנית לא טעמה מהם- היא שמרה הכל לבעלה הצעיר, כשהיא מתקיימת מלחם ומרגרינה מערב שבת לערב שבת. כשתמהתי על כך בפניה, הסבירה לי: "כשאני זוכה לאכול לחם ומרגרינה ובעלי לומד תורה, יש לי גן עדן כבר בעולם הזה!".

עד סוף ימיה עמדה אמא לימינו של אבא, מוכנה ומזומנה לשרתו בכל שעות היממה. כל סדר יומה נע סביבו. בכל יום ויום הייתה מכינה את ארוחותיו במו ידיה, וגם כשנשים רבות צבאו על חדר המבוא הקטן ביקשו לסייע בידה- הכנת הארוחה לאבא נותרה תפקידה הבלעדי. אמא הייתה מקבלת את הנשים במטבח הצפוף, תוך כדי שהיא קוצצת סלט ירקות דק דק בתשומת לב מרובה מידי יום ביומו. כשתיבלה את הסלט בשמן זית, הייתה אומרת: "כדי שהרב לא ישכח את התורה שלומד". (כידוע שמן זית טוב לזיכרון). מישהו קנה לאמא קוצץ ירקות כדי להקל עליה את הכנת הסלט, אולם אמא הזדעקה: "את הזכות הזו שיש לי- להכין לרב סלט- אתם רוצים לקחת ממני?"

אמא לא יצאה מהבית לענייני ציבור או לכל מטרה אחרת קודם שסיימה להכין את ארוחות. כשהשתתפה בשמחות הייתה עוזבת את המקום כאשר הגיעה שעת הארוחה של אבא. גם בעיצומן של מסיבות סידור או בת מצווה של נכדותיה הייתה קמה ויוצאת כאשר הגיע זמן ארוחת הערב של אבא.

"זמן ארוחתו של בעלי הגיע"

סיפרה אחת ממקורבותיה של אמא: הלכתי עם הרבנית לחתונה, והנה באמצע החופה הודיעה לי הרבנית כי היא הולכת. תמהתי מאוד: "החופה בעיצומה, מדוע לא תמתיני מספר דקות עד לסיומה?"

והרבנית השיבה: "אין זה אפשרי. זמן ארוחתו  של בעלי הגיע, ואיני יכולה לעכבו אף לא דקות ספורות!" הרבנית הלכה לביתה, והגישה לרב את ארוחתו ו…שבה לחתונה!

גם בזמנים בלתי נוחים הקפידה אמא שתהיה לאבא ארוחת צהריים מבושלת. כשהיינו נוסעים לסבא וסבתא אלישיב, הייתה משאירה  לאבא את ארוחת הצהריים על השולחן. הקפדנו לחזור לקראת ערב, כדי שאבא יחזור, תהיה ארוחת הערב מוכנה בעבורו.

גם ערב בדיקת חמץ, שהינו יום עמוס בכל בתי ישראל, לא היה שונה מימות השגרה.

מספר נכד: נכנסתי למטבח של סבא וסבתא, שהיה ברובו נקי לפסח, אבל על האש בעבע תבשיל של חמץ. התפעלתי- כל הנשים טורחות לנקות את הבית, לאף אחת אין זמן לבשל, ואילו כאן מבשלים כאילו לא ערב פסח היום, כאילו לא תיערך הלילה בדיקת חמץ! אבל סבתא הביטה בי בתמיהה: 'מה אינו מובן?! הלוא סבא צריך לאכול כרגיל?!'

אמא דאגה שהארוחה תהיה מוכנה לאכילה בדיוק ברגע שאבא אמור להגיע הביתה, וזאת כדי שלא ייאלץ להמתין אף לא שנייה אחת, וייגרם ביטול תורה קל שבקלים! היא הייתה מקפידה להוציא את מנתו מן הסיר מספר דקות קודם שובו, כדי שיתקרר ותגיע למידת החום הרצויה בעת שאבא יתיישב לאכול.

 (מתוך הספר 'בית אמי' , מאת הרבנית ר. צביון )