וככה הגיעו להתארח אצלי 'אורחים מהשמים'

רב העיר כרמיאל, רבי אברהם צבי מרגלית על האורחים שהגיעו מן השמים להתארח אצלו

רב העיר כרמיאל, רבי אברהם צבי מרגלית על האורחים שהגיעו מן השמים להתארח אצלו

אחד המאפיינים של האחדות בענייני בין אדם לחברו הוא הכנסת אורחים. להכניס אורחים אין זה דבר קל. הרבה יותר קל לתת צדקה. מוציאים סכום כזה או אחר, נותנים, ומשלחים את היהודי לדרכו. כך גם מעשי חסד אחרים. הכנסת אורחים היא חסד מתמשך ורב תחומי. צריך לדאוג לאורח לאכסניה נוחה על כל המשתמע, וגם להדגיש לו את כל תשומת הלב.

אספר סיפור מעניין אודות אורחים שהתגלגלו לביתי, הישר 'מן השמים'. וכך היה מעשה. ביום רביעי בלילה התקשר אלי ידיד מארצות הברית. יש לו חבר, שגם אותו אני מכיר ומוקיר. לחבר יש בן בירושלים, והוא רוצה לבוא להיות בגליל בשבת. אמרתי לו, בשמחה. מסור לבחור את מספר הטלפון שלי, שיתקשר אלי ונתאם.

אורחים משמים

כבר למחרת בבוקר מתקשר בחור ואומר. אני בחור ישיבה מירושלים. האם אני יכול לבוא עם חברי להתארח אצל הרב. כמובן שעניתי בחיוב. הלא כך הבטחתי לידידי שמעבר לים. אמרתי לבחור שמצדי עדיף שיבואו בשבת הבאה, אז אוכל לארח אותם כיאות. אך הוא אמר שלהם יותר נוח בשבת הקרובה.

טוב, מה לא עושים בשביל ידיד? סברתי וקבלתי. הוסיף הבחור וביקש, אנחנו רוצים לבוא כבר ביום חמישי. נו מה לא עושים עבור ידיד של ידיד. בסדר. תבואו ביום חמישי. התחלתי להתארגן. היכן ילונו והיכן יסעדו. שהכל יהיה על הצד הטוב ביותר.

הבחורים מגיעים, אני מקבל אותם בסבר פנים יפות, מושיב אותם, מכבדם במאכל ובמשקה, משוחחים על דא ועל הא, ואז שואל אני לשלום ידידו של ידידי וידידי. הבחורים מחליפים מבטים ואומרים בתמיהה, אין אנו יודעים על מי אתה מדבר. אין לנו כל קשר אליהם…

נדהמתי, אם כך, איך הגעתם אלי. אמרו הבחורים בתמימות, אנחנו בחורים אמריקאים. אוהבים לשנות אוירה מידי פעם. רצינו להתארח בגליל, אך אין לנו שם אח וריע. מה עשינו, ישנו מדריך טלפונים של רבני ישובים. התחלנו להתקשר לרבנים אחד אחרי השני על פי סדר הא' – ב'. הרבנים כמובן סירבו. הבנו אותם. אם הם יקבלו לביתם כל אחד, לא תהיה להם מנוחה. זה בלתי אפשרי לקבל לארוח כל בחור שחשקה נפשו בנופש גלילי.

גם חברינו שעקבו אחר נסיונותינו ועקשנותינו, וניסו שוב ושוב להניאנו מכך בטענה שהדבר לא יצלח, הופתעו ואף נתקנאו בהצלחתינו.

לא התייאשנו. המשכנו לנסות. והנה, להפתעתנו, כאשר התקשרנו לרב מרגלית, הסכים מיד לבקשתינו. ולא עוד, אלא שחשנו שהוא רק חיכה לטלפון שלנו ושהוא שמח לקבל אותנו לביתו. משכך, קיבלנו ביטחון עצמי מופרז. אמרנו שנוח לנו דוקא בשבת הקרובה – הרב קיבל.

אמרנו שאנחנו רוצים לבוא כבר ביום חמישי – הסכים בקלות. הופתענו עד מאד, אך לא הנחנו להפתעה לקלקל לנו את החוויה. גם חברינו שעקבו אחר נסיונותינו ועקשנותינו, וניסו שוב ושוב להניאנו מכך בטענה שהדבר לא יצלח, הופתעו ואף נתקנאו בהצלחתינו.

מששמעתי כך, יצאתי מגדרי לארח אותם בחביבות וברחבות, באפן הראוי והטוב ביותר. הם התפלאו, מדוע הרב טורח עבורנו כל כך. אמרתי להם, אתם אורחים ש'נחתו' עלי הישר מהשמים. כיצד לא אטרח עבורכם. הטלפון האחרון מסוג זה שקיבלתי, היה לפני עשרות שנים, אם בכלל. רואים כאן את יד ההשגחה המופלאה.

למדתי מכך מוסר השכל. האדם צריך לעשות את ההשתדלות. אם הוא בוטח בה' ומאמין באמת ובתמים שהקב"ה יסייע בידו, הישועה בוא תבוא. וכאשר אנו מדברים על 'ישועה' אין הכוונה דוקא לרפואה ממחלה קשה או הצלה מגזירות רעות כאלו ואחרות. גם כאשר בחור ישיבה חש 'מחנק' וחפץ באוורור במקום שקט ופסטורלי, הרי הוא זקוק לישועה.

הבחורים שלנו יחלו לשבת שלוה בגליל. אך אין להם קרוב ומודע בחבל ארץ זה ,עשו מה שביכלתם, והנה אנה הקב"ה, מסובב כל הסיבות, שהידיד יתקשר ערב קודם ויבקש עבור בן ידידו, כך הבחורים שלנו 'השתחלו' בדיוק לנישה הנכונה.

איזו השגחה פרטית מופלאה.

עוד מוסר השכל נתן ללמוד ממעשה מופלא זה. אדם עושה מעשה קטן לכאורה, וכתוצאה ממנו מתגלגלים דברים אדירים שלא חשב עליהם כלל. הוא לוחץ על כפתור, ואינו יודע אילו מערכות הוא מניע. הידיד שהתקשר מארצות הברית רצה בסך הכל לסייע לבנו של ידידו. והנה, על ידי הפעולה הקטנה שבוצע סויע כלאחר יד לשני תלמידי ישיבה שהיו זקוקים למעט אויר צח, להתארח בכבוד וברחבות אצל רבה של כרמיאל…

——————————————————-

מהיכן תצמח הישועה?

אי אפשר לדעת מתי ומהיכן תצמח הישועה. לפני עשרות שנים היה בעירנו כרמיאל, יהודי אמיד. פעמים רבות ניסיתי להתרימו עבור מוסדותינו. הקדשתי לכך שעות רבות. ביקור ועוד בייקור. נסיונות שכנוע מכוונים אלו ואחרים, אך ללא הועיל. תמיד אמר שבדיוק עכשיו אינו יכול. הוא מעריך ומוקיר מאד את פעילותנו, אבל כעת אין באפשרותו. הבעיה היא שעם הערכה והוקרה אי אפשר ללכת למכולת…

הדברים גם לא הסתדרו כל כך עם המציאות. ראיתי את עשרו ואת יקר תפארת גדולתו. באותם ימים, בהן היו בעיר מכוניות ספורות, וגם הן פשוטות וזולות. היהודי שלנו היה נוסע ברחובות במכונית הדורה ויקרה. סיפוריו על קשיי הנזילות שלו לא כל כך תאמו את המציאות, וזו בלשון המעטה.

ברגע מסוים החלטתי לותר. להתייאש מאותו אדם. מה לעשות, הוא לא יזכה לתמוך בתורה ובלומדיה. אני את ההשתדלות שלי עשיתי. ספרתי על כך ליהודי יקר. אמר לי, בוא ננסה בכל זאת רק עוד פעם אחת. אמרתי, טוב, פעם אחרונה. והנה, דוקא בפעם הזאת פתח היהודי את ליבו וכיסו והעניק למוסדותינו מתת יד הגונה עד מאוד.

כך רואים אנו גם לגבי תפילה. יש לאדם צורך כל שהוא. בריאות, פרנסה, חינוך ילדים, שלום בית וכו'. לא חסר… הוא מתפלל ומתחנן פעם אחר פעם, נראה לו שאין מקבלים את תפילתו. אך אין הדבר כך. התפילות מצטברות, ממתינות לשעת הכושר. יגיע זמן בו הם יענו.

אסור להתייאש.

אסור להתייאש. אנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. הקב"ה יעשה עבורינו לא בהכרח את אשר ביקשנו, אבל בודאי את הטוב לנו ביותר, משום שרק הבורא יתברך יודע מה טוב לו לאדם בעולמו.

 (מתוך הספר: 'מפיק מרגליות' בראשית)