העצב והכאב מונפו לסייע לחרדים וחילוניים, יהודים וערבים

מאת: יוסי כהן

משפחת שמואל מרחובות ספגה בדומיה את הסוכרת, את הסרטן, את שיתוק המוחין, ואת היתמות והשכול. העצב והכאב מונפו להקמת ארגון חסד המסייע לחרדים וחילוניים, יהודים וערבים, לתושבי רחובות ולכאלו שאינם. מבט למגדלור של חסד ללא גבולות

את אותו יום בני משפחת שמואל יתקשו לשכוח. עם ישראל כולו ציין אז את חג הסוכות – החג היחידי בשנה שבני ישראל מצווים לשמוח בו, אבל הם התקשו לשמוח. העצב חלחל עמוק לקרבם. השמחה הייתה שרויה על פניהם, אבל בליבם פנימה הכאב היה חד וצורב. האח מוטי, עמוד החסד של קהילת קרעטשניף ברחובות ואחד מהאברכים האהובים בקריה הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלה הארורה.

"יום למחרת, כשמתו עדיין מוטל לפניו, אבי החליט להשאיר את הכאב והעצב בצד", מספר דוד שמואל, אחיו של מוטי אשר הקים לעילוי נשמתו את ארגון החסד 'לשבוע מטובך'. "'בחג אסור להיכנס לעצב', אמר לנו אבי, ואנו קיבלנו זאת באהבה", נזכר דוד. השמחה של האב, יוסף, הייתה מוחשית במיוחד; במשך שנים ארוכות הוא שימש כנגן הקלרינט בשולחנו של האדמו"ר מקרעטשניף בחג הסוכות, וגם באותה שנה קשה, הוא הגיע אל השולחן של האדמו"ר, ניגן בפני מאות החוגגים ושימח את הנמצאים ככל יכולתו. "אבלו היה בליבו וצהלתו על פניו", מגדיר זאת דוד בשיחה עמנו. לימים הוא יספר לבניו, כי לולא השירה והניגונים במשך שבעת ימי החג אצל האדמו"ר הקדוש, הוא לא יכול היה לעמוד בעצב הגדול שבהילקח ממנו בנו יקירו.

"הקב"ה זיכה אותנו בהרבה מתנות", מספר דוד שמואל. "אחי שנפטר לאחר שנתיים במהלכם נלחם במחלה הארורה לא היה ה"מתנה" היחידה שפגשה את משפחתנו; בנוסף, יש לנו אחות שנולדה עם שיתוק מוחין, ובהמשך אבא שלי חלה במחלת הסוכרת, כאשר מהרגע הראשון הייתה זו סוכרת במצב קשה במיוחד. בשל כך, הוא נאלץ להגיע לבתי החולים על בסיס קבוע. אנו שליווינו אותו ראינו כיצד הוא מתייסר, בניתוחים קשים, ובכריתות של חלקים מרגליו, כך שמאז היותי ילד קטן אני מכיר את מסדרונות בית החולים מקרוב, ומהפן הכואב שלהם". לימים, האח הצעיר לבית שמואל יחליף את הביקורים הכאובים במחלקות האונקולוגיות של בית החולים קפלן, לביקורים מלאי חיות ומעוררי תקווה שלו ושל המתנדבים האחרים בארגון החסד שהקים בהוראת האדמו"ר מקרעטשניף.

חסד מגיל צעיר

אבא שלי עסק כל חייו במעשי צדקה וחסד", מספר דוד. "אבי החזיק ברשותו קייטרינג, שהיה בעצם עסק כלכלי מכניס, אבל לא רק. לא כל האירועים שהוציא תחת ידו היו כלכליים. חלק גדול מ"העסקאות" שביצע לא היו אלא אירועים של חסד, במהלכם הוא רתם את המטבח שלו כדי להעניק למשפחות נזקקות שידם אינה משגת אירוע מושלם ללא כל בקשת תמורה. ידענו שהוא מקיים אירועים בחינם, אבל גם אנו הופתענו לשמוע בהמשך חיינו עד כמה התופעה הייתה רחבה. חלק ממעשי החסד של אבי נעשו לעינינו. זכורני כיצד נהגו משפחות להגיע אלינו בשבתות ולקבל מאבי מזון בחינם".

מעשי החסד, הפשוטים הללו, שנעשו ללא כל רצון בהוקרה ובהערצה, הובילו ביום מן הימים את דוד הבן להקים את המערך המשומן והממוסד של ארגון 'לשבוע מטובך', שבדיוק כמו מעשי החסד הקטנים של אביו, נעשים רק בשביל לסייע ליהודים ולקרב בין לבבות. "אין אצלנו נושאי שכר או מקבלי משכורות. כולם מתנדבים, וגם אני עצמי למרות שאני מנהל הארגון, איני יושב במשרד ממוזג אלא יורד עם כל המתנדבים אל השטח כדי לשמוח ולשמח, וכדי לשמוע מה עוד צריך לעשות, וכיצד ניתן לשפר עוד את הארגון", הוא אומר.

מתי הוקם הארגון?

"מיד לאחר פטירתו של אחי", משיב דוד. "ההלוויה הייתה במוצאי החג, ובגלל שלא יושבים שבעה בחג, הודיע לנו אבי למחרת בבוקר כי עלינו להגיע אל בית החולים קפלן ולשמח את הילדים המאושפזים במקום. וכך, יום אחרי שקברנו את אח שלי, הגענו כל המשפחה המורחבת לבית החולים, וחגגנו שם עם החולים ובני משפחותיהם. האירוע הזה חרות בליבי כדבר עילאי. זו הייתה יריית הפתיחה של הארגון", הוא מציין.

לאחר הפטירה הפתאומית נכנס דוד אל האדמו"ר מקרעטשניף. "שטחתי בפניו את התכנית שהייתה לי, להכניס ספר תורה לזכות אחי. הרבי השיב לי ואמר, 'יש דבר שהוא יותר חשוב מהכנסת ספר תורה. 'לך לבית החולים ופתח את הלב בפני אלו שנאלצים לשהות במקום הנורא הזה', הורה".

מה כוללת הפעילות של הארגון?

"הרבי נוהג לומר שאדם המגיע לבית החולים באמבולנס, לא זוכר להכין לפני כן כריך או צידה לדרך. אז הקמנו מערך שמחלק אוכל באופן תדיר בבית החולים קפלן. כמו כן, אנו מקיימים הסעות בחינם לבית החולים עבור בני משפחות המאושפזים במקום, כך שמי שרוצה יכול להרים אלינו טלפון ולהגיע לבית החולים כדי לבקר את קרוביו המאושפזים במקום, בחינם וללא כל תמורה.

"יש לציין", מוסיף דוד, "כי האדמו"ר עוקב ומפקח כל העת אחר הנעשה. הרבי מנהל את הארגון מלמעלה, ומקייים עמנו ישיבות תדירות במהלכם הוא מבקש שנציע רעיונות נוספים שיגדילו את מפעל החסד שהקמנו. וההוראות הללו של האדמו"ר קידמו את הארגון רבות מאז שנפתח לראשונה; כך לדוגמה, כיום אנו מנהלים גם חנות שבה נמכרים מוצרי יסוד במחירים זולים מאוד, עבור כל אחד ואחד מתושבי רחובות והסביבה".

ובחזרה לפעילות שבה התחלתם – חלוקת מזון בבתי החולים: כיצד אנשים מגיבים כאשר אתם מגיעים למחלקות השונות ומגישים להם מזון?

"חלקם מופתעים מאוד. השאלה שנשאלתי יותר מכל בעניין זה, היא מה העלות של הכריך. בתגובה אני והמתנדבים משיבים לשואלים: 'חיוך'. זו התמורה שאנו מצפים לראות בתגובה לחלוקת המזון. וזו גם התקווה של האדמו"ר.

"וזה לא שיש לנו כסף בשפע", מבהיר מנהל הארגון. "כל העמותה בנויה בעצם על תורמים שאכפת להם ומעוניינים לאפשר את המשכיות הארגון. כך שאנו נלחמים על כל שקל. עד-כדי-כך שבחלק מהזמן אני תוהה כיצד אוכל למצוא מימון לפעילות הארגון; פעם אחת הלכתי לקבר של אחי ואמרתי לו שאני מבטיח לו כי כל עוד יש לי כוח, הארגון שהקמנו לעילוי נשמתו ימשיך לפעול גם אם אדרש לעמול קשות כדי להשיג את המימון לכך. מה שמחזיק אותי להמשיך ולעמול כדי להשיג את המימון לעשייה, זה הרצון לכבד את זכרו של אחי, והידיעה כי אנו גורמים לשמחה ולאושר עבור אנשים כה רבים".

 

השכול מכה פעמיים

ביום הזיכרון לזכרו של מוטי אחיהם, ידעו האחים בשמונה השנים שלאחר מכן להתהלך מדי שנה ביום הזה בין הטיפות; בין העצב הפרטי לשמחה הכללית והמצווה לשמוח ולשמח אנשים אחרים בחג. "המשכנו לנגן כל שנה בסוכות, והעצב נקבר עמוק בתוכנו". ואז הגיעה שנת תשע"ח. "מצבו של אבי הידרדר בתקופה שקדמה לאותה שנה; מחלת הסוכרת השתלטה על כל רובד ורובד בגופו, וביום הראשון של חג הסוכות, כמו בסיפור עצוב ומר, מצבו של אבי הידרדר במיוחד והוא נלקח בחטף לשמי מרום. ביום שאיבד את בנו, נפרד גם הוא מארץ החיים; באותו יום שאנו איבדנו את אחינו, נלקח מאתנו גם אבינו", אומר דוד וקולו נשנק.

העצב והכאב לא מנעו מבני משפחת שמואל להמשיך בעשייה. נראה כי דווקא מהעצב הגדול שפקד את המשפחה, צמחה העשייה הברוכה. כיום, דוד ובני המשפחה הענפה יכולים להביט אחורה בסיפוק על אלפי בני האדם שזכו לטעום את טעם החסד של משפחת שמואל וארגון 'לשבוע מטובך', להביט לשמי מרום ולומר לאביהם ולאחיהם – כל המעשים הטובים הללו שעשינו לא עשינו אלא לעילוי נשמתכם.