קם אחד מאותם עבריינים והעניק סטירה מצלצלת ל'שבוי'. "שיקרת לנו?"

 

בוקר בהיר אחד נשמעו דפיקות רמות על דלת ביתי. השעה שבע בבוקר, ואני נחפז לצאת לתפילת שחרית. בפתח, יהודי שאיני מכיר כלל, עיניו כבויות ומבטו מושפל: "הרב, אני שבוי".

"מה? היכן אתה שבוי? מי אתה? מה רצונך?" המטרתי על האיש סדרת שאלות מתבקשות.

במקום לשוחח, מכניס האיש רגל לתוך ביתי, ומבטו המיוסר מוכיח לי כי יש לו מה לומר.

מתברר שהאיש – תושב חולון שניהל בעבר תחנת דלק מצליחה – הסתבך בשוק האפור, לא עלינו.
הלילה פרצו שני בריונים לביתו, אזקו אותו ואיימו על חייו.
אמרו –ועשו.
נשאו אותו עמם אל עבר שפת הים ביפו.
פחד-פחדים.
גופי הצטמרר כשהאיש מספר לי שה"חבר'ה" כאן למטה, מחכים.

"איך הגעת לכאן? איך אני יכול לעזור לך?"

"אמרתי להם", משיב האיש בבושת פנים, "שייקחו אותי לרב גרוסמן, והוא ישלם את כל הכסף".

שני עבריינים

יצאתי מחוץ לבית, והורתי להם לעלות.
שני ברנשים מפחידים עלו לביתי כיבדתי אותם בכוס קפה מהביל ואמרתי להם: "איני מכיר את האיש אבל כבר שנינו 'כל ישראל ערבים זה לזה', ואני מוכן לסייע לו".
לשמע דבריי קם בחמתו אחד מהברנשים, והעניק סטירה מצלצלת ל'שבוי'.

"מה שיקרת לנו שהרב גרוסמן הוא קרוב שלך?"

קמתי והגנתי בגופי על האיש:
"לא אצלי בבית. טעות בידכם. כאן בבית לא ירימו יד, ולא תהיה כאן שום אלימות מכל סוג שהוא".

הרוחות נרגעו וחזרנו לשולחן.

"תכל'ס", אמרתי להם, "אם רצונכם בכסף, עלי ללכת לבנק למשוך כסף".
סיכמנו שניפגש שוב בעוד כשעתיים בביתי.
בינתיים יצאתי לתפילה וביקשתי מבורא העולם שינחה אותי בדרך ישרה.

יצאתי מהבית ונזכרתי באגדת עם שמספרת על שני אדמור"ים.

אחד אמר למשנהו: "החסידים שלך 'שקצים' (עבריינים)".

ענה לו האחר: "וכי מה רצית, שאם אצטרך 'שייגץ' (עבריין), אבוא לשאול ממך אחד מהעבריינים שבין חסידיך?"

נזכרתי שגם לי יש "שקצים" –  חבר'ה שהיו פעם באותו עולם תחתון ושפל, וברוך ה' התקרבו לדת וחזרו בתשובה, והיום הם מטובי האברכים ב"כולל" במוסדות שלנו.

הזמנתי טנדר והבאתי עמי קבוצה של 'חבר'ה' משלנו.

נכנסנו לבית בסערה, והבריונים חטפו הלם ופחד.

"אם תדברו בצורה יפה, נשב ונדון בצורה מכובדת בכסף שמגיע לכם", הבטיחו החבר'ה שלי, בשפתם-הם.

כל אותו היום ישבנו בניסיון לגשר ולפשר.
לבסוף נמצאה הנוסחה: לאיש היה רכב ישן שהיה רשום על שמו.
הוא רשם את הרכב על שמם של הנושים, וכולם חזרו בהשקט ובבטחה לביתם גם האיש המפוחד וגם אות עבריינים.

 

לקרב רחוקים

בדרכנו חזרה לכולל ליוויתי את החבר'ה.
אחד מהם הוא הרב פ', שאיני יכול להשאר אדיש מולו.
הוא ישב שנים רבות בכלא ויצא בן אדם מחוזק, איתן באמונתו.

אמרתי לו כי תמיד אני נשאל איך זה שאני מקרב יהודים רחוקים משמירת תורה ומצוות, בהם כאלו העוברים לדאבון לב עבירות בפרהסיה.
ומהי באמת הדרך?
האם עלינו לנהוג בקנאות ולהרחיקם – או לקרבם, להראות להם פנים מסבירות ומאירות ולקבל אותם כמות שהם?

בפרשת כי תשא, נמצאת התשובה לכך. בין סממני הקטורת, שהקטירו בבית המקדש לריח ניחוח, אנו מוצאים את הסממן ששמו 'חלבנה'.

חכמי התלמוד מגלים לנו שהוא סוג בושם שריחו רע.
אם כן, מדוע מנה הכתוב בין סממני הקטורת את ה'חלבנה'?
מבאר רש"י בפרשה, שבאה התורה ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו שותפים עמנו בתפילה ובתענית.

וכן אמרו חכמי התלמוד (תלמוד בבלי, מסכת כריתות דף ו'): "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת".
הרעיון המרכזי בכך הוא דברי הכתוב (שמואל ב יד, יד) "לבלתי ידח ממנו נדח".
הקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי, גם הגרוע והרחוק ביותר.

כדברים הללו ממש כותב הרמב"ם באגרותיו (מאמר קידוש השם), ודבריו מאירים את העיניים:
"אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם , אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצוות. וכבר פירשו רבותינו זיכרונם לברכה שהפושע, אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת מקבלין אותו ואין נוהגים בו מנהג ביזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה (משלי ו, ל): לא יבזו לגנב כי יגנוב למלא וגו'- אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצוות".

 

עבריינים צדיקים

למחרת השתתפתי בחתונה של קרוב משפחה בבני ברק.
באמצע החתונה, בתוך מעגל הריקודים, אני מבחין בהם.

לבי הלם בפראות.

מי יודע מה קרה? אולי התחרטו לגמרי מה"עסקה" של אמש? ואיך הם הישגו אותי כאן? הם ביקשו שאצא עמם החוצה.

רעדתי כעלה נידף, אבל אמרתי לעצמי: "מלעשות טובה ליהודי – לא מפסידים".

בחוץ, בליל הקריר של העיר בני ברק, ראיתי אותם, ומבטם הקשוח של אתמול השתנה לגמרי, מהקצה אל הקצה.

"לפרנסתנו אנו עושי דברם של אנשי העולם התחתון, השרויים בתל אביב במלונות פאר. את העבודה השחורה הם מותירים לנו".

שניהם התייפחו בבכי מר, בספרם לי את סיפורם הכואב. "מזמן חשבנו לעזוב הכול ולברוח, אך לא היה לנו מי שיעזור לנו".

הבטתי עליהם בעיניים דומעות, הנחתי יד רכה על כתפיהם הרוטטות, והם המשיכו ואמרו: "כשראינו את הקבוצה הזו אתמול בבית של הרב, את האור בעיניהם, את כוח הרצון שלהם ואת ההשתקמות המופלאה שלהם, ידענו כי מצאנו את הכתובת".

"אתם מוזמנים למגדל העמק", אמרתי להם. .

"ביתי הוא ביתכם. הכולל הוא מקום לימודכם. בואו והיו חלק מבניו המובחרים של הקדוש ברוך הוא".

והם הגיעו.

אחד מהם נותר עמנו עד עצם היום הזה.

הקים משפחה עם ילדים לשם ולתפארת, ההולכים בדרך הישר בזכות האמונה בכוחו של יהודי.

 

(מתוך הספר 'אור השבת' )