קניג ניגב את עיניו הלחות ויצא כשבפיו השיר ששרו אבותינו בלכתם אל מותם

רבה של מגדל העמק הרב יצחק גרוסמן בסיפור מיוחד על נצחיותו של עם ישראל

רבה של מגדל העמק הרב יצחק גרוסמן בסיפור מיוחד על נצחיותו של עם ישראל

 

ישראל קניג, שהיה ממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים במשך 26 שנה, הגיע לביתי במגדל העמק בשעת ערב מאוחרת לפגישה חשובה בנושא שבו הייתי מעורב.

בתחילת ביקורנו שוחחנו מעט בענייני יהדות ומסורת. קניג, איש יקר בעל לב יהודי חם, שעבר את מוראות מלחמת העולם, העלה על נס את עניין נצח ישראל לא ישקר, לו אנו עדים בדורנו כבכל הדורות.

חרף כל הגלויות שעבר, והיותו מפוזר ומפורד, שמר עם ישראל על זהותו הרבה יותר מלאומים אחרים ששלטו שלטון ללא מצרים על מדינות ואימפריות גדולות.

 

עם הנצח לא ישקר

מעט לאחר חצות ליל, עם סיום הפגישה החשובה, הצעתי לאורחי הנכבד לרדת ולבקר בישיבה,  לראות במו עיניו את המחזה המרנין והנפלא, ולהיווכח כיצד גם בשעות אלו של הלילה יושבים בחורים ולומדים תורה בהתמדה ובמתיקות.

הוא לא האמין: "עכשיו? בכזאת שעה?"

  • "בוא, לא תפסיד", השבתי לו.

הוא הסכים.

נסענו לעבר הקמפוס החינוכי.

מרחוק יכולנו לראות את בית המדרש מאיר באור יקרות, לילה כיום יאיר.

נכנסנו וראינו קבוצת בחורים שקועים בליבון סוגיה ומתנצחים זה עם זה בהלכה.

עיניו של קניג צדו את אחד הבחורים, שישב בירכתי בית המדרש ושקע כולו בעיון מעמיק בספר.

הוא ניגש לעברו ורכן מעליו לראות באיזה ספר לומד הבחור בשעה כה מאוחרת בריכוז מלא.

בעודו עומד שם ומתבונן ארוכות בנער, שלא התיק את עיניו מהספר ולא הרים ראשו, נתקף קניג בהתרגשות עצומה, ופרץ של דמעות החל זולג מעיניו.

התפלאתי לראותו במצב שכזה. מה אירע פתאום ומה פשר ההתפרצות הרגשית? ניגשתי אליו והנחתי יד מרגיעה על כתפיו.

לפתע ניעור הבחור כמו מתוך חלום וקם להושיט לנו יד.

  • "מי אתה ? מה שמך?" שאל קניג הנרגש את הבחור הצעיר.
  • "שמי ירוחם כהן ואני גר בנתניה".
  • "בן כמה אתה, ומה מוצאך?" המשיך קניג לחקור.
  • "הורי באו ממרוקו ואני בן 14, שמח ללמוד בישיבת מגדל אור".

אור ניצת בעיני קניג. הוא ביקש מהבחור לשוב לתלמודו ואז אמר לי: "הרב גרוסמן, האם אתה מבין את המשמעות של מה שרואות עינינו?

"בחור צעיר שמוצאו ממרוקו לומד ומתייגע בשעות הליל הקטנות בספר של הרבי מפיאסצנא שהתגורר בפולין ונרצח לפני עשרות שנים בשואה!

 

עשרות שנים אחרי השואה

"כשראיתי את הבחור הצעיר", התייפח קניג , "שקוע כל כולו בספר חובת התלמידים של רבי קלונימוס קלמן שפירא – הרבי מפיאסצנא, לא יכולתי לעצור בעצמי.

באותו רגע עלו מחשבות והרהורים בליבי: הנה היו בישראל מנהיגים גדולים ואישים ידועים, מעצבי הדור, וכולם שכחו אותם ולא זכרו את שמם ופועלם.

"ואילו כאן, במגדל העמק הצפונית ", המשיך קניג, "כשמחוגי השעון מורים כבר על אחרי חצות הליל, יושב לו בחור צעיר בן 14, יוצא מרוקו, ולומד בספר של הרבי מפיאסצנא, שנהרג בשואה.

"מי היה מאמין שדבר כזה יכול היה להתרחש?".

באחת חזר קניג לבית אבא ואמא בשואה האיומה, שכילתה שישה מיליון מאחינו בית ישראל.

הוא שב והתרפק על בית סבא, ונתן דרור לבכיו ולדמעותיו שזלגו על לחיו. "האם בשעת כתיבת דברי התורה העלה הרבי מפיאסצנא על דעתו, שאחרי כל כך הרבה שנים יישב כאן ילד מבית שבור ויהגה בספרו בתוך הליל? הרי זה דבר מופלא", ייבב בהתרגשות.

קניג ניגב את עיניו הלחות ויצא מהיכל בית המדרש, כשבפיו הוא שר את השיר ששרו אבותיו ואבותינו בלכתם אלי גרדום באירופה הדוויה באמונה ובלב שלם:

"אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין, באמונה ש-ל-מ-ה…"

 

(מעובד מתוך ספר 'אור השבת')