תולדותיו של רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) היה אחד מגדולי ה'תנאים', וספרו ה'זהר' הנו הבסיס הראשון והמרכזי לתורת הנסתר וחכמת הקבלה. את ההילולה שלו אנו חוגגים בל"ג בעומר.

התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ובקיצור רשב"י, נולד כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. ישנן דעות שהוא נולד ביום ל"ג בעומר, וישנן דעות שיום הולדתו היה בחג השבועות, יום בו ניתנה התורה לעם ישראל.

על לידתו מסופר בספר 'נחלת אבות', שאביו יוחאי היה משבט יהודה, והיה מגדולי הדור, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו של יוחאי, שרה, מזרע נשיאי ישראל הייתה, צאצאית של הלל הזקן.

שרה הייתה עקרה ולא נפקדה בבנים. כשראה יוחאי שעברו שנים רבות ועדיין לא ילדה, עלה בדעתו להתגרש ממנה. כאשר נודע הדבר לשרה אשתו, לא אמרה לו דבר, אולם הרבתה לצום, לתת צדקה ולהתפלל מתוך בכי גדול לפני ה' בלב נשבר, להצילה מגירושין. וה' שמע את קול תפילתה.

היה זה בליל ראש השנה, יוחאי ראה בחלומו, והנה הוא עומד ביער גדול שיש בו אילנות לאלפים ולרבבות – מהם רעננים נושאי פירות, ומהם יבשים.

והוא, יוחאי, נשען על אילן יבש. נשא יוחנן את עיניו וראה איש שמראהו נורא מאד, ועל שכמו כד מלא מים. עבר האיש בכל היער והשקה כמה מהאילנות היבשים. עבר בסמוך לאילנות האחרים והניחם כשהם יבשים, ולא השקה אותם. כאשר הגיע לאילן אשר נשען עליו יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים, והשקה את האילן.

יוחאי הבחין כי שרתה הברכה באותם מעט מים, הם גאו מאד וכיסו את כל סביבות האילן שעליו נשען. מיד נשא האילן פרי, וגדל מאד.

שמח יוחאי מאד על המראה שראה בחלומו, וייקץ משנתו מתוך שמחה, כשבפיו הפסוק: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה".

סיפר את חלומו לאשתו ואמר לה: "חלום חלמתי, ופתרונו לדעתי פשוט הוא: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים – מהן נותנות פירות, ומהן עקרות. בראש השנה נפקדות חלק מהן, ויש מהן שנותרות עקרות. את הנך האילן שעליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה, להוליד בנים צדיקים וחכמים. אמנם, דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן שעליו נשענתי השקה מהצלוחית?

אמרה לו שרה אשתו: תמיהתך תמיהה. ובכן, הרשני ללכת אל התנא קדוש רבי עקיבא, לספר לו על החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו. אמר לה בעלה יוחאי: טוב הדבר! נלך שנינו יחדיו אליו ונספר לו את החלום, והוא, ברוח קדשו אשר האציל עליו האלקים, יגיד לנו את פתרונו.

במוצאי ראש השנה הלכו שניהם יחד אל התנא הקדוש רבי עקיבא. יוחאי סיפר לו את חלומו, ואכן רבי עקיבא פתר לו כאשר פתר יוחאי. וגם הודיע לו את סיבת השקאת אותו אילן מהצלוחית. וכך אמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות. ורק תפילותיה ורוב דמעותיה, אשר שפכה לפני ה', הן שזיכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה להוליד לך בנים.

פנה רבי עקיבא אל שרה ואמר: בזאת השנה את הרה ותלדי בן, שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו!

שמחו יוחאי ושרה אשתו מאד בדברי רבי עקיבא, והלכו לביתם לשלום, ואכן הרתה וילדה בן ביום חג השבועות, היום שבו ניתנה תורה לישראל. הבית התמלא אורה מההוד וההדר שחפף עליו, וכל רואיו ידעו כי סופו להאיר לישראל באור גדול. שמחו הוריו בו מאד והללו את ה', חילקו צדקה ועשו סעודה גדולה ביום בו נכנס בבריתו של אברהם אבינו, וקראו את שמו שמעון, כי שמע ה' לקול תפילת אמו ולקול בכיותיה.

מהיום ההוא ואילך הם נתנו עיניהם עליו לשמרו מכל טומאה, ולגדלו בקדושה ובטהרה.

כאשר החל לדבר, הרגילוהו אך ורק לדברים שבקדושה. בהיותו בן חמש, מסרוהו לבית אולפנא (תלמוד תורה) שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, והיה למעיין המתגבר (חכמתו הלכה וגדלה).

בהיותו ילד קטן, כבר שאל שאלות בדיני התורה לתנאים הקדושים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. וכך הלך וגדל בתורה, עד כי גדל מאד.

**

נוסף למאות דברי תורתו בהלכה ובאגדה שבתלמוד בבלי, חיבר גם את מדרשי ההלכה ו'מכילתא דרשב"י' לספר 'שמות', ו'ספרי' – לספרים 'במדבר' ו'דברים', וכן את החיבור הענק בחכמה האלוקית, את 'ספר הזוהר' הקדוש.

רשב"י היה חתנו של התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר. הוא נפטר ביום ל"ג בעומר, שנת ג' אלפים תתק"כ.

רבותיו

רבי שמעון בר יוחאי למד תורה מפיהם של התנאים רבי יהושע ורבי יהודה בן בבא, והוא (רבי יהודה בן בבא) הסמיך את רשב"י לרבנות בסתר, בין שני הרים שבין העיירה אושא לשפרעם.

כמו כן היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, וממנו למד וקיבל את רוב תורתו.

הוא נסע לבני ברק, לישיבתו של רבי עקיבא, ושהה שם כשלוש עשרה שנים ברציפות, ולא חזר לביתו כל אותן שנים. לאחר מכן פתח רשב"י בעצמו ישיבה, אך גם אז היה נוסע מדי פעם אל רבו לבני ברק לדלות ממנו עוד מדברי תורתו. גם כשרבי עקיבא נתפס וישב בבית הסוהר בלאחר שלימד תורה לרבים למרות החוקים שחוקקו הרומאים באותם ימים נגד לימוד התורה – היה רשב"י בא אליו ללמוד תורה.

החיבה והאהבה ששררו בן הרב לתלמידו היו מיוחדות, עד שמרוב חיבתו קרא הרב לתלמידו: "בני".

פעם אחת הושיב רבי עקיבא את רבי מאיר בעל הנס לפני רבי שמעון בר יוחאי, והדבר ציער מאד את רשב"י, בחושבו שאינו חשוב כל כך בעיני רבו. רבי עקיבא, שהבחין בכך, אמר לו: "דייך, שאני ובוראך מכירים את כוחך!"

מהדברים הללו ניתן להיווכח עד כמה העריך רבי עקיבא את גדלותו של רבי שמעון. רבי עקיבא הכתירו וסמכו להיות מורה הוראה בישראל.

כמו כן היה התלמיד מכבד ומוקיר את רבו. שנים רבות לאחר פטירת רבו היה מזהיר ומבקש את תלמידיו ואומר להם: "בני, שנו מידותי, שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא!" רשב"י העיד בכך כי את כוחו וגדלותו הרוחנית קיבל מרבו הגדול.

חבריו

חבריו של רבנו, שלמדו עמו, היו התנאים: רבי יוסי, רבי יהודה, רבי מאיר בעל הנס, רבי אלעזר בן צדוק, רבי יוחנן בן ברוקה, רבי מתיא בן חרש, רבי חנניא בן חכינאי, רבי אליעזר בן יעקב, רבי שמעון בן גמליאל, איסי בן יהודה ועוד.

אחווה וחיבה יתירה שררו ביניהם. אולם זאת ידעו והכירו הכל, שכוחו של רשב"י גדול משלהם, ולכן היו מקרים רבים שבהם הודו לו חבריו. רבי שמעון מתוך ענוותנותו היה מכבדם, ואף במקום שהיה חולק עליהם, היה תדיר מסביר את דברי חבריו ואת שיטותיהם, ורק לאחר מכן היה רשב"י אומר את השגותיו והסבריו מדוע הוא חולק עליהם.

גם במקומות בהם היה יחיד נגד הרבים, לא נרתע רשב"י ולא חזר בו ממה שסבר לפי דעתו, אלא שאם היו שואלים אותו כיצד לנהוג, היה אומר לפסוק כדעת חבריו שהיו רבים ממנו, ולא כדעתו שהיא דעת יחיד.

מעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי, בעת שיצא מהמערה בה הסתתר, בדרכו לשוב לביתו עבר בבקעת נטופה. ראה אדם עומד בשדהו ומלקט ספיחי שביעית שלדעת חכמים הם אסורים באכילה, ולדעתו הם מותרים באכילה. שאלו רבי שמעון: ספיחי שביעית הם, ומדוע אתה מלקטם? השיב לו האיש: הרי אתה הוא שהתרת! אמר לו רבי שמעון: והלוא חברי חולקים עלי? הוסיף רשב"י ואמר לו: פרצת גדרן של חכמים, "ופורץ גדר – ישכנו נחש"!

ספרי התנא הגדול

רבי שמעון המוזכר במשנה ובתלמוד רבי שמעון בר יוחאי הוא.

רבי שמעון בר יוחאי תורת רבו בפיו, וממה שלמד מרבו מסר לדורות הבאים אחריו.

בייחוד נודע ספרו "הזוהר הקדוש" הנקרא גם "מדרש יהי אור". מקובלים אנו מדור דור שרבי שמעון בר יוחאי חיברו יחד עם החבריא – תלמידיו, לאחר שהותו שלוש עשרה שנה במערה.

ונכתב בספר

כל זמן שרשב"י חי וישיבתו היתה קיימת, לא נכתבו הדברים על ספר. אך כדי שלא תשתכח תורת הסוד מישראל, החליט רשב"י להעלות על כתב את רזי התורה, ועל כך מינה את רבי אבא שהיה סופר מהיר, מגדולי תלמידיו, לכתבם.

במקורו היה ספר הזוהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והיה משקלו 'כמשא גמל', אולם לדאבוננו לא נותרו לנו מכתביו רק על חמישה חומשי תורה.

 

מעובד מתוך מאמר שהתפרס ב'ערכים'