סיפור מפעים על מסירות נפש של יהודי שסיכן את עצמו כדי שאחיו יהודי ברית המועצות יוכלו לקיים את מצוות 'ארבעה מינים' בחג הסוכות.

לערוך שיחות בפארק גורקי המפורסם במוסקבה אינו דבר של מה בכך, ובוודאי אי אפשר להעביר חפצים מיד ליד, כי הרי סוכני הק.ג.ב. בולשים ועוקבים שם תמיד. אבל ר' חנוך מצא עצה גאונית…

 

היה זה לפני עשרות שנים. הר"ר חנוך שטרלינג, איש יקר ומיוחד, תושב אנטוורפן, אמור לנסוע לברית המועצות לרגל עסקיו זמן מה לפני חג הסוכות. הוא החליט להסתכן ולקחת עמו כמה סטים של ארבעת המינים. כידוע, באותם ימים הברחה לברית המועצות ובפרט הברחת תשמישי קדושה היתה כרוכה בסכנת נפשות ממש, ובמקרה הטוב גזר דין גלות בסיביר.

ר' חנוך היה אמור לבקר בשלש ערים גדולות, ותכנן להשאיר בכל עיר סט אחד. בהגיעו לנמל התעופה של מוסקבה עבר את ביקורת הגבולות בלי בעיות – זה היה הנס הראשון. הם לא שאלו שאלות ולא התעניינו על תכולת המזוודות.

בהגיעו למחרת בבוקר לבית הכנסת במוסקבה, התיישב ליד יהודי אשר הכירו מנסיעותיו הקודמות, פתח סידור והחל ממלמל באידיש, כאילו הוא מתפלל שיש ברשותו 'ארבעה מינים'… אורו עיניו של היהודי, וקבעו להיפגש בפארק גורקי. אך לערוך שיחות באותו פארק מפורסם אינו דבר של מה בכך, ובוודאי אי אפשר להעביר חפצים מיד ליד, כי הרי סוכני הק.ג.ב. בולשים ועוקבים שם תמיד.

מצא ר' חנוך עצה גאונית: הזמין בקבלה במלון זר פרחים גדול וסידור פירות. בזר הפורח הוא שילב את הלולב וההדסים, ובסידור הפירות החביא את האתרוג. וכך, בידיים מלאות כל טוב, הגיע לפארק גורקי, פגש ביהודי, ומסר לו את הזר והפירות…

למחרת המשיך לקייב, וגם שם ארגן זר פרחים וסל פירות. מאחר שהוא לא ידע לאן לפנות, התקשר למשרד התיירות וביקש לדעת היכן ממוקם בית הכנסת. נתנו לו שם של רחוב אך לא ידעו לנקוב במספר הבית. ר' חנוך לקח מונית, וביקש מהנהג להאט בנסיעה באותו רחוב כדי שיוכל לאתר את בית הכנסת, בטוח היה שלא תהיה בעיה להכיר מבחוץ את מקום בית הכנסת. אך למגינת לבו לא כך היה. הם עברו את כל הרחוב, שהיה ארוך מאד, אך הוא לא מצא שם בית שיוכל לענות להגדרה 'בית כנסת'.

ר' חנוך לא התייאש, ואמר לנהג לחזור שוב לאורך כל הרחוב, אך ביקש ממנו לנסוע הפעם כמעט בזחילה. והנה פתאום מרוב התרגשות צעק לנהג "עצור". הוא ראה לפניו צריף רעוע, מט ליפול, ושיער שבוודאי שם ימצא את מבוקשו… ואכן בהיכנסו נתקל במנין יהודים, זקנים מופלגים, והתעניין אם מי מהם יודע לדבר "אידיש". אחד היהודים העז וענה שכולם פה יודעים לדבר באידיש, אך אין הם מעוניינים כלל להיכנס לשיחה עם אדם שאינו מקומי ולא מוכר להם – "אוזניים לכותל", רמזו לו ו"אשרי אדם מפחד תמיד".

ר' חנוך דיבר איתם בחידות והודיע להם על תכולת הזר והסל. בתחילה הם היססו ועשו עצמם כאילמים וכאילו לא נרמזו, אך ניכרים דברי אמת, ואחרי שהשתכנעו שאין הוא מושתל של המשטרה החשאית, אלא תייר הבא לתומו לבקר ברוסיה, שינו את הבעתם. היו ביניהם כאלו שהתרגשו עד כדי דמעות והודו שזה שנים רבות שלא היו להם ארבעת המינים.

למחרת נסע ללנינגרד, שם הביא את הסט השלישי לאחיו של הגאון הרב מדליה, רבה של קהילת 'מחזיקי הדת' באנטוורפן. מי יודע כמה יהודים זכו בשנה ההיא לקיים את מצוות החג בזכות מסירותו.

 

(נר לשלחן שבת סוכות תשע"ח, מתוך 'ויתהלך חנוך')