סיפור קורע לב על מסירות נפשו של צעיר יהודי שהסכים לוותר על העולם הזה והעולם הבא כדי למות כיהודי.

"עכשיו אני מתחרט על כך", אמר לי חברי הטוב, "אבל אני יודע שלא אוכל לעמוד בלחץ הכבש הם יפעילו עלי, במיוחד אחרי שהם הבינו שאני כבר קרוב להיכנע ללחץ. לכן אני רוצה לקפוץ כאן אל הנהר ולמות כיהודי"

יעקב א. לוסטיגמן

באותם ימים היתה פטרבורג עיר הבירה של הממלכה הרוסית. מושל הארץ היה אז הצאר ניקולאי הראשון, שגזר גזירת שמד על ילדי היהודים, וקבע כי הם יילקחו לצבא בקטנותם, כדי שיתחנכו על ברכיהם של מפקדים וקצינים נוכריים, ולאחר מכן ישרתו את המולדת במשך 25 שנה ברציפות.

היתה זו גזירה קשה ונוראה. ילדים בני שמונה ותשע נחטפו מבתי הוריהם ונלקחו לשירות של עשרות שנים בצבא, לפני שידעו ללמוד תורה בכוחות עצמם, ולפני שהספיקו לקבל חינוך יהודי הולם.

בצבא היו מאכילים אותם במאכלי טריפה, והמפקדים נהגו לכבד ולהוקיר את ה'חיילים' הצעירים שהסכימו להמיר את דתם לנצרות.

רבים מהילדים התעקשו לשמור על יהדותם, אבל אחרי שנים של מגורים בין גויים, ללא כל קשר לעם ישראל ובלי שיבוא אל פיהם אוכל כשר, הם שכחו על מה הם מתעקשים, ולבסוף נכנעו והמירו את דתם לנצרות, מה ששיפר את מעמדם בעיני המפקדים שהעניקו להם יחס טוב יותר.

בפטרבורג התגורר חסיד ליובאוויטש נלהב, רבי שאול קולדובסקי, ששימש כשוחט של העיר. הוא היה מזמין לביתו את החיילים היהודים שהגיעו בעל כרחם לצבא, מארח אותם בשבתות ובחגים, ומשתדל להחדיר בהם מעט חינוך יהודי, במקום החינוך שאיבדו כשנחטפו מבתי הוריהם.

שנה אחת, בחג הסוכות, הגיעו לאכול עם משפחתו שני חיילים יהודיים. הם סעדו בצוותא עם בני המשפחה, נזכרו בשירי החג שהכירו מילדותם המוקדמת, ונהנו לשמוע מעט דברי תורה שאמר רבי שאול על שולחן החג.

כשהסתיימה הסעודה והם שבו לבסיסם, הפציר בהם רבי שאול שיואילו לבוא גם מחר ולסעוד על שולחנו. השניים הסכימו בשמחה רבה, ויצאו לדרכם.

למחרת היום, היום השני של סוכות, שבחוץ לארץ מציינים אותו כיום חג, המתינו בני המשפחה לשני החיילים שהתמהמהו להגיע.

עברה שעה, עברו שעתיים והשניים אינם מופיעים.

כשהגיע השעה שתיים אחר הצהרים, החליטו בני המשפחה לשבת לסעודת החג, כי הבינו ששני החיילים כנראה החליטו שלא להגיע, או אולי מפקדיהם אסרו עליהם את היציאה מהבסיס.

בשעה ארבע אחר הצהרים הופיע לפתע אחד החיילים, כשהוא מזיע ושערו פרוע.

"מה קרה?", מיהר רבי שאול לשאול בדאגה, "והיכן החבר שלך שהגיע איתך אתמול", הוסיף לשאול.

החייל היהודי פרץ בבכי חסר מעצורים, ורק לאחר שעה ארוכה נרגע מעט וסיפר מה אירע.

"יצאנו מהבסיס ובדרך לכאן עברנו על יד הנהר הגדול", סיפר, "כשלפתע החל חברי החייל לספר לי שהוא נכנע ללחץ של המפקדים, והבטיח להם שבקרוב הוא ימיר את דתו לנצרות.

"עכשיו אני מתחרט על כך", אמר לי חברי הטוב, "אבל אני יודע שלא אוכל לעמוד בלחץ הכבש הם יפעילו עלי, במיוחד אחרי שהם הבינו שאני כבר קרוב להיכנע ללחץ. לכן אני רוצה לקפוץ כאן אל הנהר ולמות כיהודי".

"צעקתי עליו שלא יעשה זאת", המשיך החייל לספר, "אמרתי לו שלפי היהדות אסור לאדם לשים קץ לחייו. מי שעושה זאת חלילה וחס, מאבד את החלק שלו בעולם הבא. אבל החבר שלי התעקש ואמר שהוא מוכן לאבד את חלקו בעולם הבא, ובלבד שיזכה למות כיהודי…

"הוא אכן קפץ לנהר, למרות שהתחננתי אליו שלא יעשה זאת. אנשים שעברו שם ניסו למשות אותו מהמים ולבצע בו פעולות החייאה, אבל זה לא עזר. בתוך זמן לא רב הם התייאשו ורופא שהוזעק למקום קבע את מותו".

כששמעו את הסיפור המזעזע, פרצו כל בני המשפחה בבכי קורע לב…

שנים לאחר מכן סיפר רבי שאול את הסיפור למורו ורבו, הרבי רבי שלום בער מליובאוויטש שהתרגש מאוד לשמוע על מעלתו הגדולה של נער יהודי צעיר, שהסכים לוותר גם על העולם הזה, למות בדמי ימיו, וגם על העולם הבא, ובלבד שיזכה למות כיהודי…