פניהם של תושבי הכפר החווירו: "לא כבוד הרב, בבקשה אל תעשה את זה. הוא עלול להרוג אותך וגם לפגוע בנו ובבני משפחותינו"

סיפור מדהים על צדיק פלאי ופריץ אכזרי שחזר בתשובה ונפטר במוצאי יום הכיפורים כשנשמתו זכה וטהורה.

 

יעקב א. לוסטיגמן

 

בית הכנסת הישן והמאובק היה כמעט ריק מאדם. הצדיק הקדוש רבי לייב בן שרה, המכונה רבי לייב שרה'ס, ישב בירכתי בית המדרש כשהוא לבוש בבגדי לבן, ועטוף בטלית רחבת ממדים שכיסתה אותו עד למעלה מראשו.

ערב יום כיפורים הוא היום. רבי לייב מתכונן בחיל ורעדה לקראת היום הקדוש.

אט אט נכנסים לבית הכנסת כמה יהודים נוספים. מביטים בתמיהה לעבר האורח שפניו הקורנות מקדושה מלמדות על כך שהוא אינו אדם פשוט. "כיצד הגיע לכאן", הם שואלים זה את זה, "מדוע בחר להעביר את היום הקדוש דווקא בכפר כה קטן ונידח, יחד עם אנשים פשוטים כמונו?".

השמש כבר פונה לשקוע במערב, ורבי לייב מרים את עיניו הטהורות: "האם יש כאן מניין בכפר שלכם?", הוא שואל את המקומיים שמשיבים לו בשלילה.

"אנחנו שמונה יהודים. בכל שנה מגיעים לכאן בערב יום הכיפורים שני יהודים נוספים המתגוררים בקרבת מקום וכך יש לנו מניין יום אחד בשנה. אבל השנה הם שלחו להודיע לנו שלא יוכלו להגיע. יחד איתך אנחנו תשעה, וחסר לנו עשירי למניין".

הרבי הצדיק מהרהר מעט ושוב שואל אותם: "אתם בטוחים שאין כאן אף יהודי נוסף בכפר?".

"בטוחים", הם משיבים, "אם היה כאן יהודי נוסף, בוודאי שהוא היה בא להתפלל עמנו ביום הכיפורים".

"ואולי מתגורר כאן יהודי שהמיר את דתו חלילה?".

תושבי הכפר מביטים זה אל זה בתימהון: "כן. משיב אחד מהם בהיסוס. יש כאן יהודי מומר, אבל ממנו אנחנו לא מצפים לכלום".

הרב מנסה לשכנע אותם שייגשו אל אותו יהודי שהתנצר ויבקשו ממנו להשלים להם מניין. הרי כבר נפסק להלכה שביום הכיפורים מותר להתפלל עם העבריינים, כלומר עם אלו שאינם מקיימים את מצוות התורה.

"כבוד הרב", משיבים לו היהודים בלהט, "היהודי הזה, שהתנצר, הוא ה'פריץ' של הכפר. הוא אדון הכפר, הוא שונא יהודים ואבוי למי שיזכיר לו שהוא עצמו נולד יהודי… הוא עלול להתמלא בכעס ולהעניש אותנו בעונשים חמורים רק על כך שהעזנו להזכיר לו את עברו הרחוק".

הצדיק ננער ממקומו: "הראו לי היכן הוא מתגורר", אמר להם, "אני רוצה לגשת אליו להזמין אותו שיצטרף אלינו וישלים לנו מניין".

פניהם של תושבי הכפר החווירו: "לא כבוד הרב, בבקשה אל תעשה את זה. הוא עלול להרוג אותך וגם לפגוע בנו ובבני משפחותינו".

אבל הרב שעיניו צופיות למרחוק אינו חושש מפני הפריץ. הוא יוצא לדרך והיהודים המקומיים מבינים שאין להם ברירה אלא להסביר לו היכן גר הפריץ.

 

**

אחרי הליכה בת מספר דקות נשקפה לנגד עיני הצדיק הטירה המפוארת בה התגורר הפריץ.

הוא מתקרב אל השער הנעול, לוחץ על הידית, והנה פלא: השער נפתח כאילו לא היה נעול מעולם.

הכלבים האימתניים המשוטטים בחצר ומשחרים לטרף, רובצים על מקומם ללא נוע, כאילו נבהלו מפני הצדיק שנכנס בשער הראשי של הטירה, כשהשומרים והמשרתים עומדים על מקומם, ובכלל אינם רואים אותו.

יהודי הכפר עמדו מרחוק, מלאים פחד וחרדה. כשראו את השער הנפתח ושמעו את הדממה הלא אופיינית שקידמה את פני הצדיק, הבינו כי אכן איש קדוש הוא, ושהוא יודע מה הוא עושה.

הצדיק הגיע אל חדרו של הפריץ שראה את דמותו ההדורה מופיעה לפניו, ושאל ביראת כבוד "מה כבוד הרב רוצה ממני?".

"עוד מעט ייכנס יום הכיפורים!", השיב לו הרב.

"בוא והצטרף אלינו לתפילה. חסר לנו עשירי למניין".

הפריץ נדהם מהבקשה החצופה ומהתזכורת הכואבת על עברו היהודי, אבל דמותו ההדורה של הרב הטילה עליו אימה וחרדה, והוא מיהר לעשות כדבריו.

כשהגיעו לבית הכנסת, שלף רבי לייב מהארון טלית ישנה, והגיש לפריץ כדי שיתעטף בה.

הוא פתח את ארון הקודש הוציא ספר תורה ונתן לפריץ להחזיק, לאחר מכן הוציא ספר תורה נוסף ומסר אותו לאחד מיהודי הכפר.

את ספר התורה השלישי החזיק רבי לייב בידיו הקדושות, ובלא אומר ודברים ניגש אל התיבה, כדי לפתוח בתפילת כל נדרי.

"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", התנגן קולו בחשאי.

"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", אמר בפעם השניה בקול גבוה יותר.

בפעם השלישית פרצה ממנו זעקה אדירה שהרעידה את אמות הסיפים של בית המדרש הישן: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים!".

מלבו של הפריץ בקעה אנחה כבדה וכאובה במיוחד, הוא ידע היטב שכשמדברים על 'עבריינים' הכוונה היא אליו, יהודי שבגלל תאוות הכסף והכבוד השליך מאחוריו את עברו היהודי, שכח את מורשת אבותיו, והלך לרעות בשדות זרים, כאחד מגויי הארץ הנוצרים.

הוא נזכר בכל החטאים החמורים שעבר בימי חייו. הוא זכר את בשר הטריפה שאכל יום יום, את הצער הרב שגרם לאחיו היהודים, את השבתות שחילל, ימי הכיפור שבהם אכל ושתה לרוויה…

דמעות החלו להתגלגל במורד לחייו של הפריץ היהודי, בעוד רבי לייב והקהל המצומצם ממשיכים בתפילת 'כל נדרי', ולאחריה תפילת 'ערבית'.

בסיום התפילה, פנו היהודים לגשת לבתיהם כדי לנוח בלילה ולאגור כוחות לתפילת היום, אך רבי לייב נשאר בבית המדרש לאמירת פרקי תהילים ולימוד תורה, וגם הפריץ נותר על עומדו, ממשיך לבכות ולהתוודות על החטאים הרבים שחטא במשך ימי חייו.

 

**

כששבו תושבי הכפר בבוקר השכם, הם נדהמו למצוא את הפריץ עומד על מקומו כשהוא עדיין עטוף בטלית מאתמול, ובוכה בכי מר על חטאיו הרבים.

רבי לייב ניגש לפני התיבה לתפילת שחרית שנמשכה שעות ארוכות, לאחריה קריאת התורה, תפילת מוסף, מנחה ולבסוף תפילת נעילה.

במשך כל היום עמד הפריץ והתפלל, כשהאנחות הבוקעות מלבו הולכות ומתגברות, הופכות לזעקות חזקות, המלוות בבכי ודמעות חמות שזלגו על הקרקע ויצרו שלולית קנה למרגלותיו.

בסיום תפילת נעילה, הגיע מעמד קבלת עול מלכות שמים. רבי לייב זועק בקול גדול "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", ואחריו כל יהודי הכפר, ובראשם הפריץ שזועק את הפסוק בשארית כוחותיו.

לאחר מכן אמרו את הפסוקים הנוספים, ולבסוף זעק רבי לייב בקול גדול שבע פעמים "השם הוא האלוקים", וכך עשו אחריו כל המתפללים.

הפעם כבר הרעידו זעקותיו של הפריץ את הכפר כולו.

"השם הוא האלוקים", זעק הפריץ בכתפיים רוטטות… "השם הוא האלוקים", צעק פעם נוספת בגרון ניחר, "השם הוא האלוקים", קרא בשלישית בקול גדול, וכך הוסיף בפעם הרביעית, החמישית והשישית.

כשהגיע לפעם השביעי, התרומם קולו של הפריץ לזעקה אדירה שהשתחררה מלבו בכוחות על אנושיים: "השם הוא האלוקים", קרא ונפל תחתיו.

המתפללים מיהרו לגשת אליו, ניסו להעיר אותו מעלפונו, אבל בתוך זמן קצר הם הבינו שהפריץ הרשע, היהודי שהמיר את דתו והפך לנוצרי השונא את אחיו היהודים, נפח את נשמתו במוצאי יום הכיפורים, כשהיא זכה ומזוככת מכל שמץ של עוון, לאחר שבמשך כל יום הכיפורים שב בתשובה על חטאיו הנוראיים, וחזר בתשובה מעומק לבו.

הביטו יהודי הכפר זה בזה, והנהנו בראשם… עכשיו הם כבר מבינים מה חיפש הרבי הקדוש בכפר הנידח והקטן. הם כבר יודעים למה הוא בחר להתפלל דווקא איתם. ברוח הקודש שלו הוא ידע שכאן בכפר ישנו יהודי הזקוק לתיקון גדול, יהודי שעומד למות במוצאי יום הכיפורים, וזקוק למי שיבוא וינער אותו מהאבק הרב שהצטבר על נשמתו, מישהו שיעורר אותו לחזור בתשובה וישיב אותו לכור מחצבתו. לחיק עם ישראל.

מאותה השנה ועד סוף ימי חייו, נוהג היה רבי לייב לומר בכל יום הכיפורים את תפילת הקדיש לעילוי נשמתו של הפריץ שנפטר כשהוא זך וטהור, לאחר ששב לחיק אבינו שבשמים.