"מישהו ראה את סיגלית?" האב היה מודאג, האמא כבר היתה היסטרית, אבל אין זכר לסיגלית.

הרב דוד ברוורמן על הבנים האבודים ששבים הביתה

מפעם לפעם נערכות על ידי ארגון "ערכים" שבתות אירוח בבני ברק. משפחות חילוניות שהשתתפו בסמינרים, ורוצות להכיר מקרוב שולחן שבת ובית של תורה, מתארחות אצל משפחות חרדיות.
את שתי סעודות השבת הראשונות סועדות המשפחות 'שלנו' בבתי המשפחות המארחות. סעודה שלישית אוכלים כולם יחד, באולם גדול, באוירה חגיגית. שומעים דברי תורה ומסכמים את חוויות השבת.
לפני מספר שנים ארחנו בשבת כזו כמאה משפחות של אקדמאים חילוניים. הגיע זמן סעודה שלישית, וכולם התאספו שמחים ודי נרגשים.
לקראת סוף סעודה שלישית, התברר שיש לנו בעיה קשה. הגישו לאורחים גלידה, ולכבוד הגלידה כל הילדים ששיחקו בחוץ מיהרו להיכנס פנימה. רק ילדה אחת קטנה לא נכנסה עם כולם. קראו לה סיגלית.
"מישהו ראה את סיגלית?" שואלת אמא בדאגה.
אף אחד לא ראה. קוראים בשמה, סורקים את האזור מסביב, אבל אין זכר לסיגלית.
האב מודאג, האם כבר היסטרית. מתחיל להחשיך בחוץ. סיגלית לא מכירה את המקום, אין למשפחה כאן חברים או מכרים. לאן היא היתה יכולה להעלם?
במקום לשבת בנינוחות ולשמוע את דרשת הרב, יוצאים כולם לחיפושים, לחוצים ומודאגים.
בבני ברק, בין שאר הגמחי"ם החשובים והיפים, יש כידוע גמ"ח ילדים אבודים.
לא פעם ולא פעמיים מסתובבים ברחוב ילדים 'אבודים', כאלו שאינם יודעים איפה אבא ואמא שלהם, ואינם יודעים היכן הם גרים. הקטנים שבהם אפילו לא יודעים איך קוראים להם.
מספר משפחות התנדבו להיות מרכז קליטה לילדים האבודים. כל מי שמוצא ילד אבוד, מביא את הילד אליהם, וכל מי שאיבד ילד בא אליהם לחפש.
באותה שעת סעודה שלישית, סמוך לשקיעה, הלכנו אל המשפחות האלו, שפתחו את ליבם ואת ביתם לילדים אבודים.
סיגלית לא היתה אצל אף אחת מהמשפחות.
"אין ברירה", אמר הרב, "צריך לפנות למשטרה".
דוקא האב העדיף לא לפנות עדיין למשטרה. "תנו לי חמש דקות, ואולי היא תימצא".
לא ידענו מה הוא עומד לעשות בחמש הדקות האלו.
עברו ארבע דקות, והאבא חוזר עם הילדה בזרועותיו, ישנה למחצה.
איפה ואיך נמצאה הילדה?
התברר, שהבית שבו התארחה המשפחה של סיגלית, היה סמוך לאולם שנערכה בו הסעודה. האב נזכר שהילדה אוהבת לישון בשעות האלו. הוא החליט ללכת לבדוק, אולי היא הלכה לבדה לבית, ושכבה לישון.
"נכנסתי לבית", הוא סיפר, "ולא מצאתי אותה, אבל נזכרתי שהיא אוהבת לישון, לפעמים, מתחת למיטה. התכופפתי, ומצאתי אותה ישנה מתחת למיטה".
תחושת ההקלה היתה מוחשית, כמעט ניתנת למישוש. אמה של הילדה לא נפרדה ממנה לרגע. שוב ושוב חיבקה אותה, כשדמעות ממלאות את עיניה. שוב ושוב נישקה אותה באהבה גדולה.
גם הרב היה נרגש.
"רבותי, מה שראיתם כעת זה בדיוק מה שקרה איתכם. ילדים של הקב"ה הולכים לאיבוד. הם נרדמים ונעלמים בנהר האמזונס וביערות הגשם, בהודו ובתאילנד, באלנבי ובהרצל.
הקב"ה, שהוא עבורנו גם כאב רחום וגם כאם אוהבת, שואל – איפה 'סגלית' שלי? איפה יוסי ושיר, וקרן וקובי ויובל? איפה הבנים האהובים שלי?
כולנו ראינו, באיזו אהבה קבלו ההורים את הילדה האבודה ששבה אליהם. אף הקב"ה מקבל באהבה גדולה ועצומה את הילדים האובדים השבים אליו".
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה, שכאשר אדם מרוחק מהקב"ה, הוא מאוס ומנודה, אבל ברגע שהאדם חוזר בתשובה, הריהו אהוב ורצוי. הקב"ה מקבל אותו בזרועות פתוחות.
הקב"ה שמח שמחה גדולה בבנים האהובים השבים אליו.
בקשר שבין בני אדם, אם מתגלעים סכסוכים ונוצר ריחוק – לא תמיד אפשר להשיב את המצב לקדמותו. גם אם מתפייסים, נותרים משקעים עכורים וצלקות. הקשר עלול להשאר פגום.
לא כך הדבר בקשר בינינו לבין בורא העולם. זהו קשר אחר לגמרי. ברגע שאדם מתקן את מעשיו, ועושה תשובה אמיתית מתוך אהבת ה', לא רק שנמחלים לו כל עוונותיו, אלא שהזדונות שלו נהפכים לזכויות!
(מתוך הספר דורש טוב)