הוא הפנה את מבטו, חידד את אוזנו ונדהם לגלות שהקולות הללו בקעו מביתו של האדמו"ר הצדיק

סיפור מפתיע שגם מהווה מקור השראה, מה עלינו לעשות בפעם הבאה כשניתקל באדם אומלל ומסכן.

מאת: יעקב לוסטיגמן

הצדיק רבי דוד בהר"ן, מחשובי תלמידי החכמים בירושלים לפני למעלה מ-100 שנה, צעד פעם לבית הכנסת בערב יום הכיפורים, בשעה שברוב הבתים עדיין סעדו את הסעודה המפסקת והתכוננו ליום הקדוש.

בדרכו שמע קולות צחוק וקריאות שמחה מאחד הבתים. הוא הפנה את מבטו, חידד את אוזנו ונדהם לגלות שהקולות הללו בקעו מביתו של האדמו"ר הצדיק רבי דוד צבי שלמה בידרמן, הרבי מלעלוב.

רבי דוד בהר"ן לא יכול היה להתעלם מהמחשבה שהציקה לו, וכי זה מה שיש לו לרבי לעשות רגע לפני יום הכיפורים? במקום להרהר במחשבות קדושות, להעתיר בתפילה לפני בורא עולם ולהתכונן בחיל ורעדה לקראת היום הקדוש, מנהלים שם סעודה מלאה בבדיחות ובאווירה משוחררת?

כיצד ייתכן הדבר?

מצד שני, הוא מכיר היטב את האדמו"ר מלעלוב, ויודע שהוא איש קדוש מאוד. חייבת להיות סיבה להתנהגות הזאת…

נקש על דלת הבית ונכנס פנימה.

האדמו"ר הבחין ברב החשוב, ומיהר לצאת לקראתו ולשאול לרצונו.

הרב אכן פרש בפניו את שאלתו, וביקש ממנו שיסביר את מעשיו.

השיב לו האדמו"ר: "שמע נא ידידי, תאר לך תינוק ששיניו בוקעות, הכאב גדול מנשוא. הוא בוכה בכי מר, כל כולו שקוע בכאב הגדול שלו. אמו מנסה להרגיע אותו, לנדנד את עריסתו, אך ללא הצלחה…

מה תעשה האם?

היא תשיר בקול, תרקוד ריקודים משונים, תעשה תנועות מצחיקות ותעשה כל שביכולתה כדי שהתינוק יעצור את הבכי הנורא, ובמקומו יעלה חיוך על שפתיו.

עכשיו תראה  עם מי אני יושב לשולחן. אלו עניים מרודים, אנשים גלמודים וקשי יום. הם כאובים, עצובים, מסכנים.

הם בניו של הקדוש ברוך הוא, כתוב בתהילים "בכל צרתם – לו צר", כשליהודי יש צרה וצער, גם הקדוש ברוך הוא מצטער יחד אתו.

לכן, דווקא בערב יום הכיפורים, ובכל עת אחרת, אני משתדל לשמח את המסכנים הללו. הזמנתי אותם לסעוד על שולחני, ואני עושה כל מה שאפשר כדי להצחיק אותם. אם אלו בדיות, שירים משמחים וכל דבר אפשרי כדי שיעלו חיוך על פניהם מלאות הכאב…

 

מעובד מתוך 'באר הפרשה'