איך אני יכול לסלוח?

עכשיו הוא מבקש ממני סליחה, אחרי שגרם לי עוול נוראי. אני מרגיש שהלב שלי מלא כעס ולא מצליח לסלוח לו. מה עושים?

מאת: יעקב לוסטיגמן

לקראת יום הכיפורים, נוהגים יהודים לבקש סליחה מזה מזה, כדי להגיע ליום הקדוש כשהם נקיים מכעס והקפדה של יהודים אחרים עליהם.

כבר אמרו חכמי המשנה זכרונם לברכה, ש"עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר – עד שירצה את חברו".

כלומר: אם פגענו באדם כלשהו, וכעת אנחנו מתחרטים על כך מעומק הלב וחוזרים בתשובה, הקדוש ברוך הוא אינו מוחל ואינו סולח על אותה הפגיעה, אפילו ביום הכיפורים, אם לא ניגשנו לחבר, ביקשנו סליחה והשתדלנו מאוד לפייס אותו כדי שיסלח לנו.

לעומת זאת, עבירות ש'בין אדם למקום', כלומר עבירות שנעשו כלפי הקדוש ברוך הוא, יום הכיפורים מכפר. אפשר לחזור עליהן בתשובה, להתחרט עליהן מעומק הלב, ולקבל על עצמנו שלא נחטא שוב בעבירות אלו, וכך הקדוש ברוך הוא סולח לנו עליהן.

וכאן מגיע החלק הקשה…

מה קורה כשמישהו שפגע בך בצורה קשה, גרם לך עוול נוראי, מחליט להיות 'ילד טוב' ולבקש ממך סליחה לפני יום הכיפורים, או בכל זמן אחר.

איך אני יכול לסלוח? הרי הלב שלי עדיין מלא כעס ועלבון מהמעשה הנורא ההוא שהאיש הזה עשה לי…

שאלה טובה…

התשובה היא, כך אומרים צדיקים, מתחלקת לשני מישורים.

קודם כל, אנחנו צריכים לדעת שאפילו אם אנחנו לא באמת סולחים לו מעומק הלב. אפילו אם אנחנו כועסים עליו מאוד והלב שלנו מלא פגיעה, אם אנחנו אומרים בפה שלנו "אני סולח לך", כבר עשינו מעשה גדול מאוד וחשוב מאוד.

דברים אלו מתבססים על מאמר חז"ל לפיו "דברים שבלב אינם דברים".

כלומר: אם אדם אומר משהו בפיו, ובלב הוא חושב אחרת, אנחנו לא מתייחסים בכלל למה שהוא חושב בלב, ורק מה שאמר בפיו מקבל תוקף כעמדתו של אותו אדם.

קחו למשל מקרה של עסקה כספית. אני משלם למישהו כסף ומסכם עמו שבתמורה הוא מוכר לי את המכונית שלו. אחרי שהוא לוקח את הכסף הוא לא יכול לבוא ולומר לי "בלב שלי התכוונתי להחזיר לך את הכסף ולא לתת לך את המכונית". כי 'דברים שבלב אינם דברים'.

אותו הדבר לגבי סליחה ומחילה. אני ביקשתי סליחה? ביקשתי! אתה אמרת שאתה סולח? אמרת! בזה נסגר הסיפור. מה שאתה מרגיש בלב אינו רלוונטי לעניין זה.

עם זאת, ברור שאנחנו צריכים להשתדל שהזולת יסלח לנו גם מעומק הלב, וכן במקרה ההפוך, אם מישהו פגע בנו ומבקש מאתנו סליחה, אנחנו צריכים להשתדל לסלוח לו מעומק הלב, ולא רק מן השפה ולחוץ.

איך עושים את זה?

יש כמה דרכים: אפשר להיזכר גם בדברים טובים שאותו אדם עשה לנו. אפשר לדון אותו לכף זכות ולהבין שהוא עשה את זה בטעות, בלי כוונה, או ברגע של חוסר ריכוז וחוסר סבלנות.

ננסה לחשוב כמה פעמים אנחנו התנהגו לא כל כך יפה לחברים או לבני משפחה, ושבעצם אף אדם אינו מושלם, לא אנחנו ולא מי שפגע בנו.

אבל העצה הטובה ביותר היא להאמין!

להאמין בבורא העולם, שאם נגרם לי צער זה בגלל שמגיע לי.

זה מגיע לי כי אני לא התנהגתי כשורה במקום אחר, ומשמים נגזר עלי עונש. כל עגמת נפש, כל צער, כל פגיעה נפשית, פיזית או כספית, הן עונש משמים.

שום דבר לא קורה בעולם הזה בלי שהקב"ה החליט שכך יקרה, ואם הוא החליט שכך יקרה לנו, היתה לו סיבה טובה לכך.

והחבר הזה שפגע בנו?

הוא רק השליח. הוא במקל שאתו הקדוש ברוך הוא נתן לנו את המכה.

אם חבר שלך יכה אותך עם מקל אתה תכעס על המקל?

לא!

ברור לך שהמקל אינו אשם. הוא רק כלי שאתו החבר הכה אותך.

ובכן, גם החבר הוא רק כלי בידי הקדוש ברוך הוא שהחליט לגרום לנו צער ועגמת נפש, כדי להעניש אותנו על מה שאתמול דיברנו לשון הרע, או ששלשום קצת זלזלנו בברכת המזון אחרי ארוחת הבוקר. הוא מעניש אותנו כדי שנחזור בתשובה, שנעורר את עצמנו לשפר את המעשים שלנו, וכדי לכפר על העוונות שלנו.

אז במקום לכעוס על המקל, בואו נומר לקדוש ברוך הוא: "הבנו את המסר. אנחנו מצטערים שסרנו מעט מהדרך הישרה, ומבטיחים לחזור אליך בלב שלם".

והחבר? נסלח לו כמובן.

חשוב להבין, שלא מדובר ב'להיות פראייר'. אם מישהו מציק לכם באופן סדרתי, תתרחקו ממנו. במקרה הצורך תפנו לגורם שלישי שיטפל בו כדי שהוא 'ירד לכם מהגב', אבל צריך לזכור שהעיקר זה מה שקורה בינינו לבין בורא העולם, וכל השאר זה רק התוצאה…