"את השולחן הרעוע נכסה במפה יפה. את הקירות נצבע מעט. ואת הקרשים שמכסים את החלונות אשייף כדי ייראו כחדשים. אבל על דבר אחד אנחנו לא יכולים לוותר. לפחות הכסא שעליו יישב המלך, חייב להיות חדש"

משל נפלא שמתאר בצבעים חיים את הדרך שבה אנחנו צריכים להתכונן לקראת ראש השנה ויום הכיפורים.

מאת: יעקב לוסטיגמן

מדי שנה נוהג היה המלך לצאת מארמון מלכותו, ולהתארח במשך שבעה ימים בביתה של משפחה באחד היישובים שבמדינתו הגדולה.

המשפחה היתה מקבלת את ההודעה שבועיים לפני בוא המלך, ובמשך הזמן הזה היו בני הבית מצחצחים וממרקים את ביתם, כדי שיהיה ראוי לקבל את פניו של השליט המושל בממלכה כולה.

באחת השנים עלה בגורל ביתה של משפחה ענייה שהתגוררה בבית עלוב בשכונת עוני באחת העיירות שבקצה הממלכה.

בבית התגוררו זקן וזקנה, אנשים עריריים שלא זכו לילדים, וביתם היה עלוב במיוחד. הקירות שחורים מפיח שעולה מתנור העצים המחמם את הבית בחורף, התקרה דולפת בכל פעם שיורדים גשמים.

החלונות מכוסים בפיסות עץ שחוקות המחליפות את השמשות שנשברו לפני עידן ועידנים, השולחן מתנדנד ומאיים ליפול כשארבעת רגליו אינן תואמות זו לזו באורך ובמראה, והכיסאות כולם סדוקים, דהויים ונראים ככאלו שבעוד זמן קצר יתפרקו לחלוטין.

כששמעו בני הזוג שהמלך עומד להיות אורחם למשך שבוע, התרגשו מאוד והתמלאו שמחה.

"המלך בכבודו ובעצמו יבקר בביתנו", אמרה הזקנה ומחתה דמעה מזווית העין.

"במשך שבוע שלם נוכל לדבר עם הוד מלכותו", השיב לה הזקן כשידיו רועדות מהתרגשות.

השניים הפליגו בדמיון ובחלומות אודות השיחות שינהלו עם המלך, הארוחות שיגישו לו והכבוד שיהיה מנת חלקם כשכל תושבי העיר ידעו שהמלך היה אורחם…

"אשתי היקרה", אמר הזקן לזקנה לאחר שנרגעו מעט, "אני יוצא מהר לחפש אנשי מקצוע שישפצו את ביתנו. אי אפשר להכניס את המלך בבית כל כך עלוב. אנחנו צריכים לצבוע את הקירות, לתקן את החלונות, לקנות שולחן חדש וכסאות מרופדים, אני חייבת תנור חדש למטבח כדי שאוכל לאפות למלך מאכלים טעימים וערבים לחך, חייבים גם שטיח לרצפת הסלון וריצוף מחודש לחדר הרחצה…".

הזקנה הביטה בו במבט מלא תדהמה: "מה קרה לך אישי היקר? מאיפה תשלם את ההוצאות הכבדות הללו? אם היה לנו כסף כבר מזמן היית מתקן את החלונות וצובע את הקירות. הסיבה שאנחנו חיים בכזה בית היא בגלל שאין לנו כסף".

"אני אלווה כסף", השיב לה האיש.

"אבל מדובר בסכומי עתק. תצטרך לעבוד שנים רבות כדי להחזיר את ההלוואה".

"נכון, אבל מה לא אעשה לכבוד המלך…".

הביטה בו הזקנה וניסתה להחדיר בו מעט היגיון:

"שמע נא בעלי היקר. המלך החליט לבוא לבקר אותנו. לא אנחנו הזמנו אותו. הוא יוצא מהארמון כדי לבקר את הנתינים בממלכתו כדי לראות כיצד נראים חיי היום יום שלהם. אנחנו אמורים לארח אותו בבית שבו אנחנו מתגוררים. אם הוא רוצה ליהנות תנאים מלכותיים, הוא יכול להישאר בארמון שלו…".

הזקן הרהר מעט, וקיבל את דברי אשתו.

"הקשיבי אשתי היקרה. אני מסכים איתך. אבל בכל זאת, המלך שלח לנו הודעה שבועיים מראש, כנראה שהוא כן מעוניין שנכין את הבית לפחות באופן חלקי לכבודו.

"לכן, את השולחן הרעוע נכסה במפה יפה. את הקירות נצבע מעט. ואת הקרשים שמכסים את החלונות אשייף כדי ייראו כחדשים.

"אבל על דבר אחד אנחנו לא יכולים לוותר. אנחנו חייבים להכין למלך כסא נוח ומכובד. לפחות הכסא שעליו הוא ישב, חייב להיות חדש. זה המעט שאנחנו כן יכולים לעשות לכבודו".

**

כל הסיפור היפה הזה, אינו אלא משל שהמשילו צדיקים על חודש אלול והימים הנוראים.

בראש חודש אלול מהדהד קולו של השופר בבתי הכנסת. המלך, הקדוש ברוך הוא – מלך העולם, מודיע לנו שבעוד חודש הוא יגיע לביקור.

עשרה ימים הוא ישהה בתוכנו – עשרת ימי תשובה.

אנחנו לא יכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה. אנחנו לא יכולים להפוך ברגע אחד לצדיקים קדושים וטהורים.

הקדוש ברוך הוא יודע שאנחנו חיים בעולם מלא ניסיונות וקשיים. הוא יודע כמה אנחנו מתאמצים כדי לפרנס את המשפחה וכדי לשמור את המצוות בעולם מלא ניסיונות.

הוא מבין אותנו.

אבל לפחות כסא אנחנו חייבים להכין לו.

להראות לו שאנחנו מתרגשים מהביקור שלו, שאנחנו רוצים לכבד אותו באמצעים הדלים העומדים לרשותנו.

ומה הוא הכסא שאנחנו צריכים להכין לקדוש ברוך הוא?

כל אחד יחליט בעצמו מה הוא הכסא שהוא רוצה להכין לו.

אפשר להתחזק בשמירת העיניים לכבוד הקדוש ברוך הוא! אפשר להתחזק בשמירת הכשרות, בשמירת השבת, או בכיבוד הורים.

אבל משהו, כסא אחד, אנחנו חייבים להכין לכבודו.

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!