"קשה להישאר אדיש, קולו הרועם סוחף, וכשהזעקה הופכת לנחלת הכלל, רועם ההיכל כולו"

תיאור מדהים ומרטיט מאמירת ה'סליחות' בישיבתו של הגאון רבי ראובן אלבז, ראש ישיבת 'אור החיים'.

עת לילה מאוחרת ברחוב 'יואל' שב'שכונת הבוכרים' הירושלמית. בנין ישיבת 'אור החיים' הסמוך, מואר באור יקרות, אחרוני הלומדים מתנתקים מספרי הלימוד, כשהם נערכים לאמירת סליחות ברוב עם. עיניהם הנוצצות מעונג הלימוד משדרות עייפות, אך סדר יומם טרם הגיע לסיומו, הם ננערים באחת וצועדים אל עבר ההיכל הגדול שבקומה העליונה – ההולך ונמלא בקצב הולך וגובר, משל שעה היא של צהרי היום.

לילה שני של סליחות, ההמונים נוהרים לכאן לבקשת סליחות ברוב עם, ממזרח, ממערב, מצפון ומים, משכונות העיר הרחוקות ואף מחוצה לה, נמשכים כולם אל האור.

מגוון של סגנונות: בני תורה, חלקם מבני הישיבה, חלקם נמנים על בוגריה, לצדם עמך בית ישראל – ישישים באים בימים, זקנים עם נערים, זה בא בכיפתו השחורה, זה במגבעתו, האחר ב'כיפת כותל' לבנה, משל היה זה יום חג עבורו, ועמם רבים אחרים וטובים בשלל גוונים. כולם זוכים כאן לייצוג נכבד.

'אלול כבר נקש על דלתנו ואנו אנה אנו באים', אומרים הם לעצמם.

שעת חצות הולכת וקרבה, גרם המדרגות המוביל אל הקומה העליונה נעשה דחוס מרגע לרגע. בעודם מתנשפים, ניגשים המטפסים אל המדפים עמוסי הסליחות, מתנתקים מבן לוויתם הנייד, המחבר אותם אל העולם שבחוץ, קדים קידה כפי שלמדו בבית אבא, צועדים אל עבר ההיכל הגדול ותופסים את מקומם.

 

להרגיש סליחות ב'אור החיים'

"הגעתי מקריית שמונה", משתף אותי ינון אוחנה – נער עול ימים, "אנחנו נמצאים עם המשפחה בבית מלון, החלטתי שאני רוצה להרגיש סליחות ב'אור החיים'". "אני מקרית גת", אומר לי דניאל, "הייתי כאן אתמול, החלטתי שאני נשאר. למה? טוב לי כאן, אני מרגיש כאן קרוב להשם!".

ההופעה החיצונית עלולה לבלבל, אבל עובדה, תיכף עם בקיעת קול השופר איוותה נפשם להימצא כאן. כמו רבים אחרים, דווקא הסליחות ב'אור החיים' עושות להם את זה. 'סליחות' יש גם בקרית גת, גם בקרית שמונה, אבל 'סליחות של אור החיים' יש רק בירושלים… מסתבר שכחמישה עשר אלף איש הממלאים את בנין הישיבה וסביבותיה מידי שנה ברגעי השיא של 'זכור ברית', אינם טועים.

 

"רבים וטובים", יאמר לי אחד מרבני הישיבה, "המכהנים כיום כמורי הוראה בכל מקומות פזורי בוגרינו, החלו את דרכם הודות להארה אלוקית שנצנצה בהם, והובילה אותם הנה לזכות לרגעים טמירים ונעלים של הרהורי תשובה. מי יודע מי מבין אותם שנמצאים כאן עתה, על תקן של 'מבקשי סליחה' לערב אחד, ימשיכו הלאה למחוזות רחוקים?".

"כך היא דרכו של ראש הישיבה, כך נסללה דרכה של הישיבה, יש מקום לכולם, וכל מי שמגיע הנה לבקש סליחה, אות הוא כי ראוי הוא גם לזכות למחילה, וממנה לסלילת דרך חדשה – הדרך קצרה".

 

בן אדם מה לך נרדם…

שעת חצות הגיעה, דמותו הטמירה של הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, נראית בפתח. נערים גם זקנים מנצלים את הרגע, ניגשים לעברו, מושיטים יד לשלום וזוכים לרגע של הארת פנים. חלקם מרעיפים נשיקה על ידו המושטת להם, ופניהם הקורנות מאושר אומרות הכל. הוא ניגש אל התיבה, כשמאות המתפללים ממהרים להתרומם מכיסאותיהם, עד אשר יתפוס את מקומו במרכז האולם.

ראש ישיבת אור החיים שליט"א, מגדולי מחזירי התשובה בדור בעלי התשובה, האיש שחולל מהפכה עולמית בקרב יהדות המזרח, מי שכבר מזה כחמישים שנה יורד אל העם, ומשיב בנים תועים אל חיק אבותם, אין מתאים ממנו לרדת לפני התיבה. מי כמותו מבין בסליחה ובתשובה?!

מלבדי, אני מזהה באולם יוצאי אשכנז נוספים, כמה מהם עטורי מגבעות חסידיות, חלקם מבני היישוב הישן. אפשר שזהו להם ביקורם הראשון כאן, אפשר שאימצו לעצמם מנהג של קבע – להימנות על מאחורי השבת – מקדימי הסליחות של אחינו בני עדות המזרח. כך או כך, נראה  כי הם חשים כאן את מקומם הטבעי. הסגנון, כפי שאתרשם תיכף, אף הוא מוכר להם, ובקלות הם מצטרפים אל קהל ההמונים.

 

חיבור בלתי אפשרי

בכל סיטואציה אחרת, היה החיבור כמעט בלתי אפשרי, ולא רק בגלל הסגנון. ניואנסים רבים מבדילים בין 'טורנהיים' הירושלמי מזה שבעה דורות, לבין 'ליאור' ממעלה אדומים ו'יוגב' ממצפה רמון, אבל עובדה היא, וגם הם התכנסו כאן היום. הסתכלות שונה יש להם על העולם ועל עצמם, אולם, בקשת סליחה כך נראה, שווה לכולם, וגם אחינו האשכנזים מזדרזים ומקדימים לנצל את הזכות לבקש מחילה.

 

"שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים.

רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים.

וּמְהֵרָה, רוּץ לְעֶזְרָה, לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים.

וּמִפֶּשַׁע, וְגַם רֶשַׁע, בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים.

אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יוֹדְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים."

 

כך פותח הגאון שליח הציבור, וקולו הרועם שנימת עייפות מצטברת – מתבצרת לה בגרונו, הופכת את הזעקה לנהמת ליל נעימה. קשה להישאר אדיש, קולו הרועם סוחף, וכשהזעקה הופכת לנחלת הכלל, רועם ההיכל כולו, ועיניי נתקלות בדניאל מקרית גת ובינון מקרית שמונה, כשעיניהם עצומות  ונשואות אל אביהם שבשמיים.

'הלוואי עלי כאלו רגעי התקרבות לאדון הסליחות', אני מאחל לעצמי. לרגע נדמה כי שאלה מעיקרא ליתא: הם כאן, כי כאן מקומם. כי כאן נמצאת התשובה שלהם. הכי טבעי שרק אפשר. בשלב מסוים הופך רגש הקנאה להר געש מאיים המשתלט על המחשבה: 'הלוואי עלינו להתעורר כך בתחילתו של אלול…'.

'אפשר', אני מהרהר, 'שהשאלה הנוקבת מונחת בכלל לפתחי, אפשר שאלי מכוונת זעקתו של הגר"ר אלבז שליט"א: 'בן אדם מה לך נרדם'. המילים יחד עם המנגינה מדברים בעד עצמם, אווירה של תשובה ממלאת את ההיכל'.

"יבואו אליך הרוחות וכל הנשמה" – הוא זועק מנהמת ליבו, ומצליח לגעת בנקודה היהודית.

"רחמנא, אידכר לן…", הוא מתחנן ומתחטא לפני קונו בשליחות הציבור, וכולם משיבים כנגדו "בדיל ויעבור". הוא מיטיב לעשות את העבודה – עבודת השם, הוא יודע לרצות את קונו, וגם את קהל המתפללים.

 

לבקש סליחה

"אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ/ בּאים בּכח מעשיהם

גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ/ דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת.

הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה/ וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם

זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם/ חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם

טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָם/ יוֹדְעִים לַעֲתֹר וּלְרַצּוֹת

כְּאָב רִחַמְתָּ לְמַעֲנָם/ לֹא הֱשִׁיבוֹתָ פְּנֵיהֶם רֵיקָם

מֵרֹב עֲוֹנֵינוּ אֲבַדְנוּם/ נֶאֶסְפוּ מֶנּוּ בַּחֲטָאֵינוּ

סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת/ עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת

פַּסּוּ גוֹדְרֵי גָדֵר/ צֻמְּתוּ מְשִׁיבֵי חֵמָה

קָמִים בַּפֶּרֶץ אַיִן/ רְאוּיִים לְרַצּוֹתְךָ אָפֵסוּ

שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת/ תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ

שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ בְּבֹשֶׁת פָּנֵינוּ/ לְשַחֶרְךָ אל בְּעֵת סְלִיחָתֵנוּ".

 

קשה שלא לחוש חלק מציבור שמתכנס לבקש יחד סליחה, ברגעים טהורים אלו של בין לילה לבוקר. המילים המהדהדות בהיכל בית המדרש הופכות לזעקה נוקבת, כשמסביב מאות רבות של בני נוער, שמראה פניהם מעיד עליהם, כי יכולים היו להמצא בשעת לילה מאוחרת זו באווירה ירודה בהרבה, מאשר זו המצויה כאן עתה. לרגע נדמה כאילו החיים כאן מתנהלים על פי קודים אחרים, כאילו אין את יום המחר.

 

(מתוך 'מוסף שבת קודש' בעיתון 'יתד נאמן' – אלול תשע"ח)