הוא נתן לי את המתנה היקרה והגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם

אני לא מרגיש שאני יכול לומר לך מה לעשות במצב המאתגר שלך, אך אני רוצה לשתף אותך במשהו קטן אישי, הבן הבכור שלי מנחם מאובחן כאוטיסט. הוא נתן לי את המתנה היקרה והגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם, את היכולת לשמור על הפה ולהכיל אנשים במצבים שונים ובמעשים שונים ברמה שלא יכלתי לחלום על כך קודם…

 

שאלה: קשה לי לשמור על הפה

שלום כבוד הרב,
המצב שלי מול אבא שלי מאוד מורכב.

אבא שלי בן אדם קשה מאוד, עם הרבה כעס ועצבים.

הוא לא תמיד היה בן אדם טוב הוא בעבר פגע באמא שלי פיזית, ובנו הילדים.

לפני כשנה וחצי הוא עבר תאונה,. וכיום הוא מוגדר כתשוש נפש.

לא תמיד הוא יודע מה הוא אומר או עושה.

לפני כשבוע ביקרה אצלנו חברה של אחותי. אבא שלי ראה אותה והתחיל לקלל ולהלבין את פניה עד שהילדה עזבה את החדר בבכי ופגועה.

אני לא יכולתי לשתוק, ובחוסר שליטה לא הצלחתי לשמור על הפה. התחלתי לדבר לא יפה ולקלל ולאחל לו דברים לא טובים.

אתמול שוב קרה מקרה כזה.

הוא התחיל לצרוח על אמא שלי ברחוב ודחף אותה.

שוב לא יכולתי להשתלט על הפה שלי ואמרתי דברים שאני מתחרטת עליהם.

מה התיקון שאני צריכה לעשות כדי לתקן את הטעות שלי עם החוסר שליטה בפה?

ומה לגבי עניין כיבוד אב איך אני אמורה לכבד מישהו שמזיק לכל הסביבה שלי ולי?

 

תשובה: מה אומרת על זה היהדות…

שלום וברכה

קראתי בכאב את האתגר הלא פשוט שעמו את מתמודדת.

מתוך דבריך אני שומע מצד אחד מציאות כמעט בלתי אפשרית.

מצד שני ניכר מבין השורות שיש לך נשמה גבוהה וטהורה ששואפת למרות המצב המורכב לשתוק ולקבל את הדברים באהבה.

כואב לך כשהרגשות מתפרצים בלי שליטה ושאת לא מצליחה לשמור על הפה. אני בטוח שבסופו של דבר תגיעי לרמות שליטה עצמית נדירות!

הבה ננסה יחד לעשות סדר בדברים:

מה שקרה  לפני התאונה שייך להיסטוריה!

בפרט שנשמע שאביך עבר אירוע קשה וטראומתי ונותר תשוש נפש כדבריך. לאחר אירוע כזה ראוי לפתוח דף חדש ולנסות לתת תמיכה כפי שאפשר.

כרגע את מדברת על אדם תשוש נפשית שזה מחוץ לנקודת הבחירה שלו לשלוט שליטה מלאה על מעשיו ותגובותיו.

מצד שני עם הכל, זה בהחלט מאתגר לשמוע התנהגות כזו, לראות אנשים שנפגעים, כפי שתיארת עם הילדה, ולמרות שאת יודעת בשכל שהוא לצערנו תשוש נפשית, בהחלט לא קל לרגשות לשתוק.

עד כאן פחות או יותר הנתונים שתיארת, אם הבנתי נכון.

 

הבה נלמד יחד מה היהדות אומרת על כך:

חכמים הציבו לנו את הרף הגבוה שאליו צריך לשאוף בכיבוד אב ואם.

הם מספרים לנו סיפור על אדם לא יהודי, מהעיר אשקלון בשם דמא בן נתינה.

לדמא היו הורים בלתי שפויים, אך דמא כיבד אותם בצורה יוצאת דופן שלא תאומן.

בזכות כך זכה דמא להתמנות להיות אחד מנכבדי השלטון הרומי.

כשהיה יושב עם האנשים המכובדים ביותר, היתה נגשת אימו של דמא הלא שפויה ולעיני כולם קורעת לו את בגדיו היקרים והמכובדים, וטופחת עליו בנעליה.

אולם כאשר נפלה הנעל, התכופף דמא והושיט אותה  לאמו תוך שהוא מכבד אותה ואינו משמיע ולו מילה אחת של ביקורת.

חכמים מוסיפים שבמשך כמה דורות היו דמא וצאצאיו מנכבדי השלטון הרומי בארץ, ואנשים אמידים ביותר.

כל זאת, בזכות אותו כיבוד הורים, במצבים שלכאורה הם בלתי אפשריים.

כאשר חכמים מציבים רף, הכוונה שזה המקסימום שיש לשאוף אליו ולהגיע אליו.

ברור שכדי להגיע לשם, צריך מערכת אימונים נרחבת של שנים על גבי שנים.

אך על כל צעד ולו הקטן ביותר, אנו זוכים לשכר עצום.

כמו כל דבר עצם הצבת הרף הוא תחילה של מסע, בהתחלה נכשלים בדרך כלל, ורק מפעם לפעם מצליחים לשתוק. לאט לאט אחוז ההצלחות עולה. זה תהליך ארוך אך מתגמל. ומה שהכי חשוב זה לחגוג כל הצלחה ולהרגיש טוב אתה.

הרווח הגדול מהיכולת לשמור על הפה

מה שמיוחד בתהליך שככל שאת משיגה יכולת שליטה עצמית את מקבלת תחושה מרוממת וסיפוק עצמי ברמה לא קלה.

בכל פעם שאת מרגישה צורך להגיב, תנסי להתפלל לאלוקים על דבר שאת רוצה, משהו שעם ישראל צריך, אין לך מושג איזה שעת רצון הוא הרגע שבו הגוף בוער להגיב ואנחנו שותקים.

אני לא מרגיש שאני יכול לומר לך מה לעשות במצב המאתגר שלך.

אבל אני רוצה לשתף אותך במשהו אישי:

הבן הבכור שלי, מנחם, מאובחן כאוטיסט.

הוא נתן לי את המתנה היקרה והגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם: את היכולת להכיל אנשים במצבים שונים ובמעשים שונים ברמה שלא יכולתי לחלום על כך קודם…

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א