חמישה דברים חשובים שכדאי לדעת על חורבן בית המקדש

מתי נחרב הבית הראשון ומתי היה חורבן בית המקדש השני? מי היו אלו שהחריבו אותם? מה אנחנו עושים כדי לזכור זאת, ומתי נהגו היהודים לחגוג ולשמוח בתשעה באב?

 

יעקב א. לוסטיגמן

 

1. ארבע מאות ועשר שנות בניין

בית המקדש הראשון היה בנוי במשך 410 שנים.

הוא נבנה על ידי שלמה המלך, ונחרב על ידי הבבלים, בראשות נבוכדנצר.

הרומאים פרצו לתוך בית המקדש ביום השביעי לחודש אב, בזזו אותו חיללו אותו במשך יומיים תמימים.

ביום התשיעי לחודש אב, תשעה באב לפנות ערב, הם הציתו אותו באש.

הלהבות בערו בבית הראשון במשך כל היום העשירי של חודש אב, עד שכילו אותו לחלוטין.

2. שבעים שנות גלות

כעבור שבעים שנה, שבו חלק מעולי בבל בראשותם של הנביאים עזרא ונחמיה, ובנו את בית המקדש השני שעמד על תלו במשך 420 שנה.

הבית השני נחרב על ידי הרומאים, בראשותו של טיטוס. טיטוס פרץ לבית המקדש בתשעה באב, ובאותו היום החריב אותו עד היסוד.

3. צום, חג, צום

לאחר חורבן הבית הראשון, נגזרה תענית ליום תשעה באב, ובמשך שבעים שנות הגלות, צמו היהודים בבבל ביום זה ונהגו מנהגי אבלות על חורבן הבית.

לאחר בניית הבית השני הפסיקו את הצום.

במשך 420 השנים שהיה הבית השני בנוי, הם הפכו את תשעה באב ליום חג, והיו אוכלים בו בשר ושותים יין ומשתכרים מתוך שמחה של מצוה.

לאחר חורבן הבית השני שבו לצום בתשעה באב, ולנהוג את כל מנהגי האבלות שהיו נהוגים בזמן גלות בבל.

4. לא נשכח את חורבן בית המקדש !

חלפו למעלה מאלפיים שנה מאז נחרב הבית השני.

אבל עם ישראל עדיין מתאבל על חורבנם של שני בתי המקדש, וגם זוכר את בית המקדש מדי יום.

כשיהודי חונך בית חדש, הוא משאיר 'אמה על אמה' (כ-60 ס"מ על 60 ס"מ) ללא טיח וצבע, זכר לחורבן בית המקדש.

בחתונה מניחים מעט אפר על ראשו של החתן לפני שהוא צועד לחופה, כדי לזכור את חורבן בית המקדש, ומסיבה זו גם שוברים כוס.

כמו כן קיימים מנהגים נוספים שאנחנו נוהגים עד היום כדי לזכור את חורבן הבית הגדול.

5. הקרבנות לאחר חורבן בית המקדש…

חכמי התלמוד הקדושים לימדו אותנו, שבזמן שבית המקדש חרב, ואנחנו לא יכולים להקריב קרבנות, אנחנו יכולים לזכות למעלה הרוחנית שבהקרבת הקרבנות, על ידי קריאה ולימוד הפרשיות בתורה העוסקות בקרבנות, וכן לימוד ההלכות השונות הנוגעות להקרבת הקרבנות.

בשל כך נקבע גם בנוסח התפילה סדר ה'קרבנות' שאומרים לפני תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה, כדי שנעסוק בהם מדי יום, במקום הקרבנות שאיננו יכולים להקריב כל עוד בית המקדש חרב.