למה אלוקים ראה צורך לברוא אותנו

שאלה:

שלום הרב
הרבה זמן עומדת אצלי השאלה למה אנחנו קיימים ולמה אלוקים ראה צורך לברוא אותנו.
ראיתי בתשובות לשאלות קודמות שאלוקים רצה להיטיב איתנו, וזה עדיין לא מסתדר לי כ"כ.
למה שזה יקרה? אם אלוקים רוצה להיטיב עם מישהו והוא בורא אותו, אז זאת הדרך?
לעשות מן משחק כזה שכדי לזכות בהטבה נצטרך לעבור נסיונות קשים?


אם זה מצד שלא נתבייש בעולם הבא בקבלת הטובות האלה, הרי אלוקים יכול פשוט לעשות שלא תהיה קיימת בושה זאת.
ראיתי פה עוד תשובה לשאלה דומה, שדימתה את זה לקבלת מכונית, והנותן מורה למקבל לשים דלק ומיםולעניות דעתי אין זה כ"כ מידמה, שהרי במקרה זה הנותן יכול פשוט לעשות שלא נצטרך לשים דלק ומיים, ולמה לנותן לשים דבר שיקשה על המקבל?
מה הטעם לאלוקים לשים את המצוות והחוקים שמקשים עלינו? אם הוא רוצה לתת לנו ולהעניק שיעשה את זה בלי ההגבלות הללו, הרי הוא כל יכול!


מקווה שהצלחתי להבהיר את השאלה.
אשמח לתשובה.

 

תשובה:

שלום !

שאלת שאלה יפה, אך העניין הוא ששאלתך מבוססת על הנחה אשר בטעות יסודה, ועל כן באמת אין כאן קושיה.

אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שהמצוות הן עול לא נעים עבורנו, ואם יכולנו לחיות בלעדיהן, החיים שלנו היו יותר קלים, יותר טובים

ויותר מהנים.

נקודת הנחה זו איננה נכונה. בפסוקים רבים בתנ"ך וכן במאמרי חז"ל רואים אנו שאדרבה, התורה והמצוות מקנות ליהודי חיים נפלאים, הנאה מרובה, סיפוק עצום ואושר רב, וכל זאת אף בחיי העולם הזה. מי שלא מרגיש זאת, זה משום שהוא לא ניגש באופן הראוי לעבודת השם והוא לא מסתכל באופן  הנכון על מהות המצוות ודרך קיומן. כמו כן, יתכן שלבו עדיין תפוס בעניינים אחרים, והקיום מצוות שלו נעשה מהשפה ולחוץ.

נכון שיש ניסיונות ולא תמיד קל לקיים את המצוות, אך את אותם ניסיונות בדרך כלל אנחנו מביאים על עצמנו. אילו לא היינו פוזלים לעבר כיוונים אחרים ולא ממלאים את לבנו בתאוות המרחיקות אותנו מהקדושה, היינו בהחלט מרגישים את כל הנועם והעונג שיש במצוות.

בנוסף, אפשר להסתכל על הניסיונות כאתגר בחיים, והרבה אנשים אוהבים שיש להם אתגרים, ובמיוחד כשהם יודעים שהעמידה באתגרים תניב להם רווח גדול.

ואין לשאול מדוע הבורא יתברך לא יצר מצב בו נוכל במגביל גם להנות בשלמות מהתאוות הגשמיות וגם להנות בשלמות מההנאות הרוחניות של התורה, שכן אלו הם דברים הסותרים אחד את השני.

(אין הכוונה שהתעסקות עם עניינים גשמיים סותרת את התורה, ההפך הוא הנכון, ולא כאן המקום להרחיב בזה. הכוונה היא שמילוי הלב בתאוות גשמיות והמשיכה אחר החומר, זה דבר שסותר את רגשי הקדושה וההנאות הרוחניות להן זוכה מי שעובד את השם באמת).

לגבי מה ששאלת, מדוע הקב"ה לא סידר מצב שבו לא תהיה לנו בושה של קבלת לחם חינם גם אם לא עשינו את המוטל עלינו בעולם הזה? אכתוב לך כאן תשובה עמוקה אשר עיקרי הדברים מבוססים על דברים שכתוב בספרים, ואני מקווה שלמרות עומקם ואריכותם של הדברים, אצליח בעז"ה להבהיר את העניין כנדרש:

התשובה היא שבעסק שלנו בתורה ובמצוות אנו מתקנים את נפשנו ומתחברים בכך לנשמה שלנו. חיבור זה גורם לכך שנהיה מסוגלים לקלוט בתוכנו ולקבל את הרוחניות הגבוהה של חיי העולם הבא, אשר אותה רוחניות היא ההטבה המושלמת והגדולה ביותר בה רוצה הבורא להיטיב לנו.

אילו הקב"ה היה עושה עבורנו הכל, כלומר, גם בורא אותנו וגם מסדר בעצמו מצב שבו נהיה מתוקנים, שנהיה מחוברים לגמרי לנשמתנו ולא יהיה מסך המבדיל ביננו לבינו יתברך (אשר באופן זה הייתה לנו אפשרות לקבלת ההנאות הרוחניות האמתיות), לא היה כאן את "אני" שלנו, ולא היה לו  למי להיטיב, כי כאן נברא שלו ניתן להיטיב.

האדם, הנברא, מתאפיין בכך שהוא במצב כביכול "נגדי" לבורא, שכן הוא במצב של גוף. לקב"ה אין גוף כלל. מאידך הנשמה שלנו מתייחסת יותר לבחינה של הבורא. גוף הוא בעל "אגו", הוא שואף למלא את רצון עצמו ולקבל הנאות לעצמו. "נשמה" היא נטולת אגו, נשמה היא מציאות שחושבת רק איך להיטיב לשני ולשמח אותו. הנשמה מתייחסת יותר לבחינה של הבורא ולא של הנברא, כפי שכתוב "קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא (התורה) חד (אחד) הוא".

תפקיד האדם בעולם היא לזכך את גופו על ידי העסק בתורה והמצוות. כלומר, להחליש את מצב ה"גוף" שלו, את האגו שלו, עד שהוא יגיע למצב שהגוף יהיה יותר קרוב לבחינה של נשמה, שהוא יהיה דבוק ומחובר ל"נשמה", לבורא יתברך, שתהיה ביניהם השתוות מסויימת. במצב כזה האדם יהיה מסוגל לקבל את התענוג הרוחני המיועד לו.

ואילו הקב"ה היה בורא אותנו, אך נותן לנו את אותה הנאה רוחנית ללא ההכנה מצדנו, ללא בניית הכלי לקבלת ההנאה על ידי העסק שלנו בתורה ובמצוות, בלא שהיינו מתוקנים דיו ומחוברים ממש לנשמתנו, בעודנו במצב של גוף ולא במצב של נשמה, היה כאן מצב של "נהמא דכסופא" (לחם של בושה), ובמקום תענוג היינו מרגישים צער וכאב.

לסיכום העניין, אם הקב"ה היה בורא אותנו ללא אגו כלל, במצב מושלם ומוכן לקבלת ההטבה של העולם הבא, במצב של נשמה, לא היינו מוגדים כנפרדים מהבורא ולא הייתה כאן בחינת נברא. אם כך היו הדברים, ההטבה של הקב"ה לא הייתה נקראת נתינה והטבה לאחרים ולא היה מתקיים בכך רצון השם להיטיב לזולת.

ואילו היה הבורא נותן לנו את הנאת העולם הבא במצבנו הנוכחי כשאנו לא מתוקנים דיו, לא היה לנו כלי לקבל את אותה הנאה רוחנית, וממילא היינו מרגישים בקבלתה צער ולא תענוג.

לאחר הבאת דברים אלו, ניתן גם להבין יותר טוב מדוע יש לאנשים רבים ניסיונות קשים בחייהם, ומדוע לא תמיד קל לחיות עם אמונה שלמה ולעסוק כנדרש בתורה ובמצוות. שכן כפי שהוסבר, היה הכרח לברוא אותנו במצב של "גוף", במצב של אגו, ומכיוון שעבודת החיים הרוחנית שלנו היא לזכך את אותו גוף ולדבוק בנשמותינו, שזהו דבר שסותר את הגוף שלנו, לא יתכן שזה ילך בקלות.

אילו הדבר היה הולך בקלות, היה זה סימן שהגוף שלנו לא מספיק גדול וחזק (דהיינו שאין לנו יצר הרע גדול), ואם אין גוף גדול, אזי גם השכר והתענוג הרוחני הצפויים לנו היו קטנים, שכן כאמור, דרך תיקון הגוף אנו מכינים את הכלי לקבלת השפע הרוחני.

לכן כידוע מדברי חז"ל ש"לפום צערא אגרא", דהיינו, שלפי הקושי שהיה לאדם בעולם הזה בעבודת השם, כך יגיע לו שכר יותר גדול. כמו כן נאמר "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו", שזה אומר שככל שאדם עתיד להיות יותר גדול בתורה (וממילא הוא יקבל יותר תענוג רוחני לעתיד), כך היצר הרע שלו (הגוף) שלו יותר גדול, והניסיונות שלו  להתמודד עם אותו גוף ולזכך אותו יותר גדולים וקשים.

ללא ספק, כל מה שעושה לנו אבינו שבשמים, הוא אך ורק בכדי להיטיב לנו, ושיהיה לנו אושר, הנאה ותענוג עד בלי די.

בברכה

יעקב