הם החליטו לשחד את החיילים הרומאים שהקיפו את העיר, ומדי יום היו משלשלים להם אל מעבר לחומה שני דליים מלאים בזהב

כך התבטלה הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, וכך ידעו הכהנים כי כבר נגזרה הגזרה ועתידים עיר הקודש ובית המקדש ליפול בידיהם של הרומאים הרשעים.

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

חכמי התלמוד הקדושים מתארים את שאירע בירושלים בימים שלפני חורבן בית המקדש.

למרות שהמצור סביב ירושלים נמשך קרוב לשלוש שנים, הצליחו הכהנים לאתר כבשים להקרבת קרבן התמיד מדי בוקר, כמו שמצווה התורה: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

כאשר גבר המצור ואזל מלאי המזון בירושלים, לא נותרו עוד כבשים להקרבת קרבן התמיד.

חכמי ישראל שבאותו הדור ידעו שהסיבה שבגינה עם ישראל מצליח לעמוד כנגד המצור הקשה נזקפת לזכות הקרבת קרבנות התמיד מדי יום, ולכן עשו מאמצים עילאיים כדי להשיג כבשים די הצורך.

כשלא נותרה להם ברירה אחרת, החליטו לשחד את החיילים הרומאים שהקיפו את העיר, ומדי יום היו משלשלים להם אל מעבר לחומה שני דליים מלאים בזהב.

החיילים בתורם רוקנו את הזהב ובמקומו הניחו בדליים כבשים, אותם היו הכהנים מעלים בחזרה ומקריבים על המזבח, לאחר שווידאו כי הם 'תמימים' ואין בהם מום, בהתאם להלכות הקרבת הקרבן.

אך משמים נגזרה הגזרה, וחורבן בית המקדש היה צריך לצאת את הפועל.

כך הבינו החיילים הרומאים שבזכות הכבשים שהם מוכרים לכהנים מדי יום, מצליח עם ישראל לעמוד במצור.

הם עשו חשבון שאם ליהודים יש מספיק זהב כדי למלא כל יום שני דליים בתמורה לשני כבשים, כנראה שבתוך העיר עצמה יש כמויות גדולות הרבה יותר של זהב ויהלומים, ולכן החליטו להפסיק את המסחר עם הכהנים.

באותו היום, שלשלו הכהנים את שני הדליים מלאי הזהב, רוקנו אותם החיילים הרומאים כמו מדי יום, אך במקום להניח בתוכם שני כבשים, הם הניחו בהם שני חזירים, מתוך לעג וקלס על עם ישראל ועל הקרבנות שהוא מקריב לאלוקיו.

כשהחלו הכהנים למשך את הדליים בחזרה, וכשהגיעו הדליים לגובה חצי החומה, נעצו החזירים את טלפיהם באבניה, ונזעזעה ארץ ישראל 500 פרסה על 500 פרסה (יש המסבירים שהחזירים הושלכו בכח פלאי אל מרחק של 500 פרסה מחוץ לגבול ארץ הקודש).

באותו היום, יום שבעה עשר בתמוז, ידעו הכהנים שכבר נגזרה הגזרה, ואכן באותו היום הצליחו הרומאים להבקיע את החומה ולפעור בה פתח גדול, אחרי קרוב לשלוש שנים של ניסיונות בלתי פוסקים.

כשנכנסו הרומאים לתוך שטחי ירושלים, הם לא חמלו על הנשים והילדים, לא חסו על הזקנים והטף. הם רצחו ובזזו מכל הבא ליד במשך שלושה שבועות תמימים, עד שהגיעו לבית המקדש, פרצו לתוכו והעלו אותו באש.

מקרה זה, של הפסקת הקרבת קרבן ה'תמיד' בבית המקדש, וכן נפילת חומות ירושלים בפני הרומאים, הוא שניים מתוך חמשת המאורעות שבגללם קבעו הנביאים את יום 'שבעה עשר בתמוז' כיום צום לדורות עולם, ולכן צמים אנו גם כיום ביום זה לאות אבל על המאורעות שהובילו לחורבן בית המקדש.