נכנסו פנימה, והורו לכל מי ששהה בבית להתייצב עם הפנים לקיר, בשורה ארוכה, עד שיחליטו מה לעשות בהם

מה קרה כשפורעים ערלים ניסו לפגוע בספרי הקודש של רבי ברוך דב לייבוביץ זכר צדיק לברכה?

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

קולות נפץ עזים נשמעו ברחובותיה היהודיים של העיירה הליטאית קרמאנצ'וג. מאות צעירים גברתנים ומשולהבים בני הערלים, פשטו על השכונה היהודית בעיר.

פוגרום!

תושבי העיירה הכירו את הנוהל… הגויים פושטים על בתיהם, בוזזים את רכושם, ולפעמים גם פוגעים בנפשותיהם של חלק מהתושבים. מי שהצליח להסתתר מבעוד מועד, עשה זאת.

מי שיכול היה הסתיר את בניו ואת בנותיו עד יעבור זעם, אבל הרוב המוחלט לא הספיק להתארגן, גם כי הפוגרום היה פתאומי ללא הודעה מוקדמת, וגם כי לא נמצאו שכנים גויים שישמחו לעזור ל'יהודי מלוכלך'. בוודאי לא כשההסתה נגד היהודים נמצאת בשיאה.

כשפרצו הפורעים אל ביתו של הרב ברוך דב לייבוביץ', שהו בבית גם כמה מתלמידיו.

הגויים היו חמושים בכלי משחית, גברתנים שהשקיעו את כל ימי חייהם שפיתוח שרירי הגוף ובלימוד אומניות לחימה.

היהודים לעומתם, היו אנשי ספר. לא שרירים ולא אגרופים, לא אומנות לחימה כי אם אמנות המחשבה.

נכנסו פנימה, והורו לכל מי ששהה בבית להתייצב עם הפנים לקיר, בשורה ארוכה, עד שיחליטו מה לעשות בהם.

כולם עשו כמצווה עליהם, והפורעים פנו לפתוח את הארונות ולחפש אחר חפצים יקרי ערך.

רבי ברוך דב לייבוביץ היה כבר אז רב מפורסם ומוכר בכל האזור. תלמידים מכל רחבי המדינה היו באים לשמוע את שיעוריו המיוחדים. עד היום לומדים בכל הישיבות בספרו 'ברכת שמואל'.

אבל כסף לא היה לו. הוא ובני משפחתו הסתפקו במועט. את מעט ההכנסות שלו השקיע בקניית מצרכים בסיסיים, וכמובן שגם ספרי קודש היה קונה כפי יכולתו.

אין זה פלא, אם כן, שהפורעים הערלים לא הצליחו למצוא אוצרות של ממש בתוך ביתו.

בכעסם פנו לחפש בין ספרי הקודש, מתוך מחשבה שאולי הרב מסתיר בין דפיהם את כספו הרב…

ומה קורה כשאדם מגושם וגס מחפש בין ספרים עדינים? הם נקרעים.

כך שלפו הערלים ספר אחר ספר, השליכו על הרצפה בעודם קורעים ומבזים את ספרי הקודש.

רבי ברוך דב, שעמד כשפניו אל הקיר, הבין את מה שהתחולל מאחוריו. הוא התמלא זעם רב, הסתובב לעבר הפורעים, תפס מקל בידו והחל לחבוט בהם בעוצמה רבה, תוך שהוא משמיע לעברם שאגות איומות של זעם וכאב.

הפורעים ההמומים נבהלו מאוד ממראהו של הרב: פניו בוערות כאש, עיניו אדומות מזעם, וצרחות אימה נשמעות מפיו. הם נתקפו פחד ובעתה, ומיהרו להימלט מהבית.

בעודם יוצאים החוצה, הבחינו בהם חבריהם ושאלו אותם מפני מה הם בורחים. אך מרוב חרדה הם לא הצליחו להסביר את עצמם ורק השמיעו מילים והברות קטועות תוך כדי מנוסה מטורפת.

חבריהם הבינו שכנראה מישהו מפחיד מאוד רודף אחריהם, התמלאו גם הם פחד ובעתה, והצטרפו למנוסה שהפכה אט אט למנוסה המונית. בתוך דקות אחדות לא נותרו פורעים בכלל בכל האזור היהודים.

וליהודים היתה אורה ושמחה, ששון ורווחה.