בקול חרישי פצח הרבי בניגון איטי, שר בדבקות את המילים. הצנזורים הקומוניסטים אמנן ידעו יידיש, אך את 'לשון הקודש' הם לא הכירו

סיפור מרטיט על גבורה עילאית שר הרבי מסקולען, שהצליח להערים על השלטון הקומוניסטי והעביר מסר חודר לעם היהודי, באמצעות שיר שהלחין בין כותלי הכלא.

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

ארוחה חגיגית התקיימה ברומניה הקומוניסטית, שנים אחדות לאחר מלחמת העולם השניה. אורחים יהודיים רמי מעלה הגיעו מרחבי העולם, לפי הזמנת השלטון הקומוניסטי. זאת, במטרה להרגיע את החששות בעולם הרחב, מפני מצבם של יהודי רומניה.

השלטונות שידעו שמצבם של יהודי רומניה אכן אינו מזהיר, תכננו לערוך 'הצגה'. אל הארוחה הוזמנו רבני קהילות ומנהיגים מתוככי הקהילות היהודיות, ואלו ישאו דברים במהלך האירוע הרשמי. הטקסט נכתב כמובן תחת עינם הבוחנת של צנזורים דוברי יידיש, שווידאו שכל הרבנים והמנהיגים ידברו בשבחם של השלטונות, ויספרו כמה טוב להם ליהודי רומניה, וכמה השלטונות דואגים לשלומם ולרווחתם.

הרבנים נאלצו למלא את המוטל עליהם. השלטון הקומוניסטי ידע כיצד לאלץ אנשים לבצע את רצונו. הוא ידע להפעיל איומים על חייהם של הנואמים ועל חיי יקיריהם, מה שיבטיח שהם אכן יצייתו להוראות ולא יעזו להמרות את פי השלטונות.

**

רבי אליעזר זוסיא פורטוגל, היה אחד מגדולי הרבנים ברומניה שלפני מלחמת העולם השניה. הוא כיהן כרב בעיר 'סקולען', ושמה של העיר ליווה אותו מאז לכל ימי חייו, כשהוא מכונה 'האדמו"ר מסקולען'.

את משרת הרבנות קיבל על שכמו כשהיה צעיר לימים, בן 17 שנים בלבד. לפניו כיהן אביו כרב העיר, וכשנפטר האב, החליטו תושבי העיירה היהודים למנות את בנו תחתיו, למרות גילו הצעיר, זאת, לאחר שהכירו בכישרונותיו הברוכים, בשקדנותו הגדולה, ובהתמסרות המופלאה שלו למען כל יהודי הזקוק לעזרה.

ואכן, למרות שהיה בחור צעיר, לא היסס הרבי מסקולען לקבל על עצמו את עול ניהולה הרוחני והגשמי של הקהילה. הוא הקים מוסדות, פתח תלמוד תורה לילדי העיירה, הקים בית תמחוי, ניהל מאבקים על אופייה הרוחני של הקהילה היהודית בעיר, והשקיע את כל חייו בטיפוח הקהילה והחברים בה.

כעבור עשרים שנה נקרא אל הדגל לכהן ברבנות בעיירה צ'רנוביץ. צעד שלימים התברר כבעל משמעות רבה, כשיהודי סקולען נרצחו באכזריות על ידי פלוגות המוות הרומניות, תחת הכיבוש הנאצי, ואילו בצ'רנוביץ' נכלאו היהודים בגטו, ורבים מהם נרצחו, אך רבים אחרים, בהם גם הרבי מסוקולען ובנו רבי ישראל אברהם, שרדו ונותרו בחיים.

לאחר מלחמת העולם השניה החל הרבי לאסוף אל ביתו יתומים יהודיים שנותרו חסרי כל. בביתו התגוררו מאות ילדים, ורבים מהם גם נרשמו על שמו במסמכים הרשמיים, כאילו היו ילדיו הביולוגיים.

הרבי דאג להם והעביר אותם בקבוצות קטנות אל מחוץ לשליטתם של הקומוניסטים, כדי להעלותם לארץ ישראל, בעוד הוא נשאר כרב החובל שאינו נוטש את הספינה הטובעת, עד לצאתו של אחרון הנוסעים.

אלא שהבולשביקים הארורים לא ראו בעין יפה את מעשיו של הרבי, הם לא אהבו את החינוך היהודי שהוא מעניק לילדים בתוככי רומניה הקומוניסטית, ועל כן כלאו אותו למשך כמה חודשים, תוך שהם מענים אותו קשות ומבהירים לו כי מרה תהיה אחריתו אם לא יפסיק את הפצת היהדות בקרב האזרחים.

עם שחרורו חזר הרבי מסקולען לפעילותו. הוא אמונם השתדל לבצע אותה בחשאי, אך עינם הבולשת של הקומוניסטים עקבה אחריו, וכעבור זמן מה הוא נתפס בשנית, כשהפעם נכלא גם בנו רבי ישראל אברהם, מי שלימים החליף אותו ומילא את מקומו כאדמו"ר השני מסקולען.

השניים הוחזקו בנפרד, איום של עונש מוות ריחף מעליהם, אך כעבור חמישה חודשים הם שוחררו.

לפני השחרור, בעודו בבית הכלא, הלחין האדמו"ר לחן מופלא על הפסוק "ייוודע בגויים לעיננו נקמת דם עבדיך השפוך, והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם חרפתם, אשר חרפוך השם".

המילים הללו היטיבו לבטא את תחושתם של יהודי אירופה בתקופת השואה הנוראה ובשנים שלאחריה, כששארית הפליטה ששרדה את השואה התמודדה עם רדיפות קשות של המשטרים השונים בארצות מזרח אירופה.