מנהל הבנק נעלב וגם הסתקרן קצת. היכן ראה הרבי שהוא מתנהל שלא כשורה?

סיפור של חכמה יהודית על גדולי ישראל

 הצדיק הקדוש רבי ישראל הגר, האדמו"ר מויזניץ המכונה על שם ספרו ה'אהבת ישראל', היה מלא באהבה גדולה לכל יהודי באשר הוא. בכל ערב נהג הרבי ללכת לטייל בלוויית ה'גבאי' שלו – מזכירו האישי.

פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית עשיר אחד מיהודי העיירה שהיה מנהל בסניף הבנק המקומי. יהודי זה נסחף אחר תנועת ה'השכלה', שפעלה להרחיק את עם ישראל מאביו שבשמים, ועודדה יהודים לנטוש את מסורת אבותיהם ואת קיום המצוות.

כשהגיע לשם נקש הרבי על דלת הבית, וכאשר המשרת פתח את הדלת נכנס פנימה והגבאי אחריו.

כאשר ראה בעל הבית את הרבי בא לביתו, חרד לקראתו וקבלו בכבוד הראוי. על אף שלא היה מחסידיו של הרבי, הוא הרגיש שכבוד גדול חולק לו האדמו"ר כשהוא בא לבקר בביתו.

הגיש האיש לרבי כסא לשבת והרבי ישב במקומו מבלי להוציא הגה מפיו. בעל הבית לא העז לשאול את הרבי עצמו לאיזו מטרה הוא בא לביתו, ועל כן פנה בלחישה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור. השיבו הגבאי כי גם הוא עצמו אינו יודע מאומה.

אחרי זמן מה של ישיבה בדומיה קם הרבי מכיסאו, נפרד מבעל הבית ויצא לדרכו.

בעל הבית הלך, מפני הכבוד, ללוות את הרבי, וצעד אחריו עד ביתו. כשהגיעו לשם והתכונן לחזור הביתה, לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי: "ימחל לי הרבי על שאלתי, אולי יסביר לי מה היתה סיבת הביקור".

השיב לו הרבי: הלכתי לביתך כדי לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתיה.

תמה מנהל הבנק: "איזו מצוה קיים הרבי בביתי? הרי לא עשה שם כלום?"

השיב לו האדמו"ר, חכמנו זיכרונם לברכה אמרו ש"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע", כלומר כמו שיש מצוה להוכיח אדם שעובר על דברי התורה ולומר לו כדי שישמע וישפר את מעשיו, "כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", כלומר אם אני יודע שלא תשמע לדברי התוכחה, יש לי מצוה שלא לומר לך את הדברים.

"יש לי משהו לומר לך, שאני חושב שאתה נוהג בצורה לא ראויה", אמר לו הרבי, "אבל אני יודע שלא תשמע לדברי, ולכן אני לא אומר לך.

"אבל אם הייתי יושב בביתי ולא הייתי פוגש בך, לא היתה לי את המצווה "שלא לומר דבר שאינו נשמע", לכן נכנסתי לביתך, ישבתי שם כמה דקות ולא אמרתי את מה שאני רוצה לומר, ובכך קיימתי מצוה גדולה".

מנהל הבנק גם נעלב וגם הסתקרן קצת. מה רוצה הרבי לומר לו? היכן ראה שהוא מתנהל שלא כשורה?

"אולי כבודו יאמר לי בכל זאת?".

"לא", השיב הרבי נחרצות. "אתה ממילא לא תשמע, ולכן אני מקיים מצווה כשאני לא אומר לך".

"אני מבטיח שאשתדל לשמוע בקול הרבי, אם רק יגיד לי…".

"אני בטוח שאתה לא תשמע", השיב לו הרבי.

"אני אעשה מאמץ גדול כדי לשמוע… רק יגיד לי הרב מה הוא הדבר הנורא הזה שמצא במעשי".

הרבי נכנע ללחץ שהפעיל עליו האיש וסיפר לו שהוא שמע על כך שהבנק שבניהולו עומד לעקל את ביתה של אלמנה יהודיה שאינה יכולה לשלם את החובות שהשאיר בעלה המנוח. לדעתי, אמר לו הרבי, יש בכך איסור חמור של "אלמנה ויתום לא תענון", וקיוויתי שאולי אתה תדאג לסייע לה ולהציל אותה מעיקול הבית…".

"כבוד הרב", נזעק מנהל הבנק, "מה אתה חושב? זה הבנק שלי? אני רק מנהל הסניף. אני לא יכול ככה לוותר לאנשים על החובות שלהם. אני רק מבצע את עבודתי כשאני מוציא לפועל עיקול על רכוש. זהו לא מהלך עמצאי שלי, ולכן אני גם לא יכול למחוק את החוב…".

נאנח הרבי אנחה עמוקה והפטיר לעברו: "נו… אמרתי לך שלא תשמע. למה הכרחת אותי לומר דבר שאינו נשמע? עכשיו הפסדתי מצוה בגלל זה…".

כשסיים לומר את דברו פנה הרבי ונכנס לביתו, כשהעשיר, מנהל הבנק, נשאר בחוץ מבולבל וחסר אונים.

הוא שב לביתו, ולרגע לא העלה בדעתו למחוק את החוב לאותה אלמנה, אבל עברו שעות והרהורים של חרטה החלו לנקר בלבו… "איך אני יכול לזרוק אותה לרחוב", חשב על אותה אלמנה מסכנה.

"אבל אני רק מנהל הסניף", ענה לעצמו, "אני לא הבעלים של הבנק, ואני לא יכול לוותר על חובותיה של האלמנה…".

כך התייסר האיש שעות ארוכות, וכשהאיר הבוקר כבר גמלה ההחלטה בלבו. הוא שילם את חובה של האלמנה מכספו שלו, ובכך הציל את ביתה מהליכי העיקול.

 

                                                            מעובד מתוך הספר 'מידות והנהגות טובות'