למה האט הרב יפה, את צעדיו?

סיפור על התחשבות ברגשותיו של הזולת

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

מספר הרב נתן שרון: יום אחד צעדתי ברחובה של עיר עם חמי הצדיק רבי דב יפה זכר צדיק לברכה. מיהרנו בהליכתנו, וצעדנו בצעדים מהירים.

לפתע מסמן לי חמי בידו, להאט את קצב ההליכה, ואני רואה שהוא עצמו מאט גם הוא את קצב צעדיו. אני מסתכל כה וכה, בודק את הסביבה, ולא רואה שום סיבה שבגללה אנחנו צריכים לצעוד לאט יותר.

התפלאתי מאוד על כך, אבל הכרתי את חמי שהיה אדם צדיק ורגיש מאוד. לכן סמכתי עליו שהוא בוודאי עושה זאת מסיבה טובה.

לאחר זמן מה חזרנו ללכת בקצב מהיר יותר והוא הסביר לי את העניין:

"בדיוק עברנו ליד אדם הסובל ממגבלה גופנית. הוא בקושי התקדם אט אט. אם היינו חולפים על פניו בהליכה מהירה, היינו עלולים לגרום לו להרגשה של צער. אולי הוא היה חושב לעצמו: "הנה הם צועדים כך במהירות, עוברים אותי בלי שום בעיה ואני עדיין פוסע בצעדים קטנים ואיטיים, משתרך הרחק מאחור".

**

מה אנחנו לומדים מהסיפור המופלא הזה: שאין סוף ואין גבול לרגישות שאנחנו יכולים לגלות כלפי הזולת.

הרי ברור שהאיש שצועד לאטו ברחוב, רואה אנשים רבים שחולפים על פניו במהירות והוא לא מצליח להדביק את הקצב שלהם.

יתירה מזאת: גם כשרבי דב יפה וחתנו הרב שרון צעדו לידו בצעדים איטיים יותר, הם עדיין הלכו מהר ממנו, וההרגשה שלו אולי נפגמה בכל זאת, למרות שהם השתדלו מאוד שלא לפגוע בו.

ובכל זאת, הרב יפה, זכר צדיק לברכה, לא עשה את החשבונות הללו. הוא רק השתדל להפחית ככל יכולתו מסבלו הרגשי של האיש. הוא לא יכול שלא ללכת ברחוב, הוא גם לא יכול לקרוא לכל האנשים שצועדים ברחוב שיצעדו בקצב איטי.

אבל הוא כן יכול להאט מעט את צעדיו.

זה מה שהוא עושה. את מה שהוא יכול, גם את התועלת תהיה מזערית, וההשפעה על הרגשתו של האיש כמעט לא תושפע מכך.