הוא היה על סף דמעות ונכנס בהיסוס לבית הכנסת, הגישו לו כיפה וסידור..

החיים שהתהפכו מתפילה אחת בתל אביב

את הסיפור הבא סיפר הרב אהרן טויסיג שליט"א, על אחיו רבי יעקב זכרו לברכה:

במשך שנים רבות התגורר רבי יעקב בבאר שבע. באחת השנים, ביום האזכרה לאביו, בא לבית הכנסת כדי לעבור לפני התיבה בתפילת מנחה. באותה שעה היו בבית הכנסת רק תשעה אנשים.

הזמן דחק ובלית ברירה יצא החוצה לחפש עשירי כדי לצרף אותו למניין, אך ברחוב לא נראתה נפש חיה.

עבר שם אדם חילוני, שערו מגודל, ולבושו רחובי. רבי יעקב ניגש אליו וביקש ממנו להשלים מניין, אך הוא לא הבין על מה הוא מדבר..

הסביר לו בנועם, שכדי להתפלל בציבור צריכים עשרה אנשים, אך בבית הכנסת יש כעת רק תשעה, ואם יבוא להתפלל איתם – יהיה להם מניין של עשרה.

ואז באה התשובה: "מצטער, אינני מעונין"..

רבי יעקב לא התייאש, הוא ניסה לפרוט לו על נימי הרגש: "היום חל יום השנה לפטירת אבי, התפילה והקדיש הם לעילוי נשמתו. אם תצטרף אלינו למניין, בזכותך תהיה לו נחת רוח בשמים".

הבחור התרכך. הוא הבין את שפת הלב. ובכל זאת היסס: "אבל אני לא יודע להתפלל".

הרגיע אותו רבי יעקב: "זה בסדר. אני אתן לך סידור, אראה לך את הקטעים של התפילה".

אך ההוא בשלו: "וכי אני ראוי להתפלל? הרי אני אדם לא דתי"..

אמר לו: " לכל יהודי יש נשמה גבוהה. הקב"ה משתוקק לתפילות שלנו, של כל אחד ואחד מאתנו. כל תפילה של כל יהודי חשובה מאד בשמים".

הבחור שמע את הדברים, ועיניו נצצו מהתרגשות, הוא היה על סף דמעות. הוא נכנס בהיסוס לבית הכנסת, הגישו לו כיפה וסידור, פתחו לו את הסידור בתפילת מנחה – והתפילה החלה.

התפלל האיש מתוך הסידור במבוכה, והמתין בסבלנות עד שכל המתפללים יסיימו את תפילתם. בתום התפילה ניגש אליו רבי יעקב, לחץ את ידו בחום, הודה לו בלבביות על הטובה הגדולה שעשה לו, והם נפרדו לשלום.

**

ארבע עשרה שנים מאוחר יותר.

רבי יעקב נכנס לחנות במרכז גאולה בירושלים עיר הקודש, וראה לפניו אברך עבדקן בעל פאות מסולסלות עבותות, ולצדו כמה בנים ובנות לבושים בצניעות על טהרת הקודש. רבי יעקב חיפש איזה מוצר בחנות, כשלפתע פנה אליו האברך ושאל אותו: " אמור נא לי, האם אתה מכיר אותי?"

הביט עליו וניסה לזהות אותו, אך לשווא: "מצטער איני מזהה".

שאל האברך: "האם כבודו גר פעם בבאר שבע?"

כשהשיב בחיוב, שאל אותו האברך: "אתה זוכר שפעם חיפשת עשירי למניין ביום השנה של אביך, ומצאת איזה בחור מגודל שיער שהסכים להצטרף למניין?"

"כן" אמר, "אתה מזכיר לי נשכחות".

"ובכן, אני הוא הבחור ההוא"..

נשמתו כמעט פרחה. בדמיונו הפרוע ביותר הוא לא היה מצליח לקשר בין אותו בחור מגודל שיער לבין האברך העבדקן שניצב מולו.

"דע לך שיש לך חלק גדול במה שעבר עלי מאז. כשיצאתי מבית הכנסת התחלתי להרהר: הדתי הזה עם הזקן והפאות אמר לי, שגם אני חשוב לפני בורא עולם, וכי בורא עולם משתוקק לשמוע את תפילתי, ויש לתפילתי כח לפעול בשמים. אלו לא היו אמירות סתם כדי לרצות אותי, עובדה שהוא הסכים, שאני אהיה חלק מהמניין שלו ביום השנה של אביו".

"כששבתי לביתי" – המשיך האברך – "סיפרתי לאשתי על החוויה שעברתי. אמרתי לה שבעקבות זאת אני מקבל מבט חדש על החרדים ועל הדת. באותו יום נזרע הגרעין הראשון. לאט לאט התחלנו לשנות את אורחות חיינו – התחלנו לשמור שבת, הכשרנו את המטבח, והשתתפתי בשיעורי תורה. בשלב הבא העברנו את ילדינו למוסדות לימוד חרדים".

"ארבע עשרה שנה חלפו מאז, וכיום אני שוקד על התורה וברוך ד' זכינו שביתנו הפך להיות בית של תורה על טהרת הקודש", סיים האברך את סיפורו המדהים.

"הסיפור הזה לא נודע במשפחתנו", משלים הרב אהרן טויסיג את הסיפור. "אחי זכרו לברכה היה אדם צנוע שבצנועים, ולא דיבר מילה בשבח עצמו, על אף שהיה גדול בתורה ומתמיד עצום. באותו יום שבו פגש את האברך שב אחי לביתו ופרץ בבכי של התרגשות. זוגתו שאלה לפשר בכייתו והוא סיפר לה על המפגש המרגש שלו עם האברך בחנות בשכונת גאולה, ואת כל הסיפור הנפלא שמאחוריו.

"זכיתי", אמר אחי, "שהקב"ה שילם את שכרי על כך שכיבדתי יהודי, ועודדתי אותו שתפילתו חשובה בשמים, ועל ידי כך נגרם המהפך הגדול בחייו. איזו זכות גדולה יש לי!", אמר בהתרגשות.

 

(מעובד מתוך הספר 'כבודם של ישראל')