אני רואה המולה בבית, אשתי עומדת ומתייפחת… והילדים נראים המומים ומבוהלים מאוד…

כשהחבר מבקש ממך להשאיל לו את המכונית בזמן שאתה זקוק לה, והוא מסביר לך שהוא צריך אותה  לצורך הצלת חיי אדם…

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

את הסיפור הבא סיפר המקובל הצדיק רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, כפי ששמע אותו מפיו של אחד ממכריו המתגורר בארה"ב:

בשבת קודש, אני נוהג להתפלל בבית הכנסת של הקהילה אליה אני משויך, מספר האמריקאי, אבל בית הכנסת הזה רחוק למדי מביתי ואני צריך לעשות דרך ארוכה בהליכה רגלית לבית הכנסת וממנו בחזרה הביתה.

כדי לחסוך במאמץ ובזמן, אני נוהג לנסוע בערב שבת לבית הכנסת במכוניתי, ומשאיר אותה בחניה סמוכה עד צאת השבת (http://www.acheinu.co.il/?p=2597). הביתה אני חוזר ברגל, ולמחרת אני מגיע ברגל לתפילת שחרית וחוזר ממנה שוב הביתה.

בשבת אחר הצהרים אני שב לבית הכנסת בהליכה רגלית, מתפלל תפילת מנחה, סועד את 'הסעודה השלישית' (http://www.acheinu.co.il/?p=7077) בבית הכנסת כפי שמקובל לעשות בקהילות החסידיות, ולאחר צאת השבת ותפילת ערבית, אני שב הביתה במכונית.

כך בעצם אני חוסך את ההליכה הזאת פעמיים, בערב שבת ובצאת השבת.

פעם אחת מתקשר אלי חבר ומבקש ממני שאשאיל לו את המכונית שלי לשבת הקרובה… "אני צריך את זה להצלת חיי אדם", הוא מספר לי, "כמתנדב בארגון 'הצלה', אני צריך מדי פעם לשמש ככונן שבת, והשבת הגיע התור שלי. הבעיה שהרכב שלי כרגע לא תקין, ואני צריך רכב חלופי כדי שאוכל להיענות לקריאות שאני מקבל בשבת, ולהציל חיי אדם".

היה לי קשה מאוד להיענות בחיוב להצעתו… אני מסוג האנשים שלא משאילים את הרכב שלהם לאחרים. מכונית היא דבר יקר, צריך לדעת לשמור עליה, ואני לא כל כך סומך על אנשים אחרים שיעשו זאת באותה רמה שבה אני עצמי שומר על הרכב שלי…

במיוחד שמדובר במכונית שאני משתמש בה גם לפני השבת ואחריה, ואם אשאיל אותה לחבר אני אצטרך לצעוד רגלית את כל הדרך גם בכניסת השבת וגם בצאתה.

בקיצור, לא התלהבתי בכלל מהרעיון הזה, אבל החבר הסביר לי שזה ממש עניין של הצלת חיים, אז התגברתי על עצמי והחלטתי שלמרות הכל אני כן משאיל לו את המכונית, ואם הוא יציל בעזרתה חיי אדם, יהיה לי חלק במצווה החשובה הזאת…

כשצעדתי לבית הכנסת ברגל, קצת הצטערתי על כך שהסכמתי להשאיל לו את המכונית, ממשיך האמריקאי לספר, אפילו עברה בליבי מחשבה שאולי הוא בכלל היה צריך את המכונית לדברים אחרים, אולי הוא נסע לשבת מחוץ לעיר וסתם השתמש בסיפור של הצלת חיים כדי לשכנע אותי…

אחרי התפילה צעדתי רגלית, כפי שאני עושה בכל שישי בערב אחרי התפילה, וכשהגעתי הביתה נדהמתי לראות את המכונית חונה בחניה הרגילה שלי…

'מה עושה פה הרכב שלי', חשבתי לעצמי, 'הרי החבר לקח אותה לפני שבת…'.

עוד לא הספקתי להעמיק במחשבות וכבר ניצבו רגלי בפתח הבית… אני רואה המולה בבית, אנשים נכנסים ויוצאים, אשתי עומדת בצד ומתייפחת… חלק מהילדים עומדים לידה ונראים המומים ומבוהלים מאוד…

והנה אני רואה את החבר שלי, אותו חבר שהשאיל ממני את הרכב, יוצא מחדר הילדים כשהוא מתנשף בכבדות..

"מה קרה?" שאלתי בבהלה… "תגיד לי… מה קרה…. הכל בסדר?".

חששתי מאוד מהתשובה שלו. הבנתי שאם הוא הגיע לכאן ואנשים נוספים מסתובבים כאן עם הווסט הכתום של ארגון 'הצלה', כנראה שמשהו נורא קרה בביתי…

הוא הניח על כתפי יד מרגיעה ואמר: "עכשיו הכל בסדר… אל תדאג, הכל בסדר".

התברר לי שהילד בן הארבע שיחק עם אחיו, ואיכשהו הגיע לידיו גולה שאותה הוא הכניס לפה… היא נתקעה בגרונו וחסמה את הנשימה שלו.

הילד כמעט נחנק למוות…

אשתי מיהרה להזעיק את כונני ההצלה, ואכן החבר שלי שהיה אחד מכונני השבת של הארגון באזור, היה הראשון להגיע, עם הרכב שלי… הוא חילץ במהירות את הגולה מגרונו של הילד ומיהר להנשים אותו ולהחזיר אותו לחיים.

נשמתי לרווחה, והודיתי לקדוש ברוך הוא על נס ההצלה….

וגם הרגשתי רע מאוד עם המחשבות שעברו בי לא מזמן, כשהצטערתי על כך שהשאלתי לחברי הטוב את מכוניתי…

הבנתי ביתר שאת את מה שתמיד ידעתי, שמה שהאדם עושה… לעצמו הוא עושה.

 

                                                                        [מעובד מתוך 'טיב המעשיות']