"מה יהיה?", חשב בלבו. "אני אשאר רעב במשך שעות רבות, עד שאשוב הביתה מן הלמודים"

הגאון רבי ראובן אלבז עם משל שמסביר לנו למה אנחנו לא צריכים לדאוג, ולמה אנחנו יכולים לסמוך על הקדוש ברוך הוא שתמיד ידאג לנו אם נלמד תורה ונקיים מצוות.

שעת בקר האבא העיר את בנו לעוד יום של למודים בתלמוד תורה. כמדי יום, גם היום הכינה לו אמו כריך טרי ומזין והניחתו בשקית. השעה דוחקת, הילד מהר לצאת מן הבית ועשה את דרכו לתלמוד תורה.
הילד הגיע לתלמוד תורה, נכנס לכתה והתישב במקומו. ואז נזכר ששכח לקחת אתו את שקית האכל…
"מה יהיה?", חשב בלבו. "אני אשאר רעב במשך שעות רבות, עד שאשוב הביתה מן הלמודים".
לרגע הוא התמלא דאגה, אבל מיד לאחר מכן הדאגה התחלפה בתחושה אמתית של רגע ובטחון. "אני מכיר את הורי, הם יעשו הכל בשבילי וידאגו שלא אשאר רעב".
והנה, ממש באותו זמן שהילד היה שקוע במחשבותיו, מצא האבא את שקית האכל מונחת על השלחן. חשב האב בלבו: "אוי ואבוי! מה יהיה? לא יתכן שבני יקירי ישאר רעב".
מה יהיה? אין כאן שום התלבטות. למרות זמנו הדחוק, נטל האב את שקית האכל, עצר מונית ומהר לתלמוד תורה, להביא לילד את האכל – שלא ישאר רעב, שיוכל ללמד תורה עם כל הכחות.
אם כן מה המסקנה? הילד צדק כשידע שאין לו מה לדאג. הוא היה בטוח שאביו יעשה הכל עבורו, וכך אכן היה.
בדרך חזרה מהתלמוד תורה, חשב האב בלבו: "נכון, הנסיעה גזלה לי זמן יקר, ואף היתה כרוכה בהוצאה כספית. אבל מה לא עושים למען הבן! ומה לא עושים כדי שיוכל לשקד על התורה באין מפריע!".
כלנו מבינים שאין בספור הזה שום דבר מיחד. כך נוהג כל אב אוהב ומסור, וכך מרגיש כל בן הסומך על אביו ובוטח בו.
כל זה הוא רק ציור ומשל, לשבר את האזן, להמחיש לנו את היחס של האב הרחום והחנון שבשמים אל בניו אהוביו, ששוקדים על התורה ועל העבודה. בורא עולם לא ישאיר אותנו לנפשנו. הוא ידאג לנו, ימלא כל מחסורנו. איך? אל דאגה! הרבה דרכים למקום. כל מה שנדרש מאתנו הוא בטחון. "הבוטח בה' – חסד יסובבנו" (תהלים לב, י).

(מתוך 'משכני אחריך' – במדבר)