שומרי המחנה התנפלו עלי והחלו להכות אותי במרץ, אבל אני בשלי: "אני לא מבין עברית, רק אידיש"

סיפור אישי ומדהים שסיפר הצדיק רבי יעקב גלינסקי, על הצורה בה שועבדו עולי עדות המזרח בתקופת קום המדינה, ואולצו לשלוח את בניהם לחינוך שאינו תורני.

מאת: אוהד אטינגר

הצדיק רבי יעקב גלינסקי היה נואם בחסד. הוא היה נמוך וקטן בגוף, אך ראש ענק היה לו, חריף וגאוני עם המון המון חוש הומור ותחכום יהודי שורשי.

את הסיפור הבא הוא סיפר בעצמו:

היה זה בתקופת קום המדינה. המוני יהודים הגיעו אז לארץ הקודש מכל רחבי העולם, ובכלל זה גם מארצות המזרח. ממרוקו ותוניסיה, מחלב שבסוריה ומטריפולי שבלוב, מתימן וממצרים.

יהודים אלו שוכנו במעברות שבהן פטרלו שומרים, כביכול כדי להגן עליהם מפני גניבות ומעשי שוד וביזה. הם נשלחו לעבוד בסלילת כבישים ונטיעת עצי תפוזים, והשכר שקיבלו היה זעום כל כך, שהספיק להם בקושי ללחם ומים, כך שכסף לנסיעה למקומות אחרים בוודאי לא היה להם.

אחוז נכבד מאותם יהודים, רצו להעניק לילדיהם חינוך תורני. אבל אדוני הארץ באותם ימים היו בני הקיבוצים ואנשי השמאל המנותק מהיהדות.

הללו קבעו כי מי שישלח את ילדיו לחינוך תורני, לא ישובץ לעבודה בסלילת כבישים או בכל מלאכה אחרת. המשמעות: גזר דין מות!

בלית ברירה נאלצו ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי שבו דאגו לגזוז את פאות ראשם, הסבירו להם שהכיפה שייכת לחיים הגלותיים ולא ליהודים גאים בארץ ישראל, ושהציצית היא בכלל בגד מיושן שכיום אין בו שום צורך.

מנהיגי היהדות החרדית באותם ימים ניסו לפעול להצלתם הרוחנית של הילדים שהוריהם רצו עבורם חינוך תורני. הם שמעו על מה שקורה שם, במעברות ובקיבוצים, ודרשו לדעת למה הממשלה אינה שולחת את הילדים הדתיים לחינוך התורני.

התשובה שהתקבלה היתה "אין דרישה". אף אחד לא ביקש לשלוח את ילדיו לחינוך התורני…

כמובן שהיתה זו תשובה שקרית, וברור היה שרבים מההורים כן רוצים חינוך תורני לילדיהם, למרות שאיימו עליהם שהם לא יקבלו עבודה ויצטרכו לרעוב ללחם.

מה עושים?

רבי אברהם ישעיה קרליץ, שהיה גדול הדור באותה העת, שיגר כמה מתלמידיו לסייר באחת המעברות, ולערוך רישום מדוקדק של הילדים שהוריהם רוצים לשלוח אותם לחינוך תורני.

בין חברי הקבוצה, הייתי גם אני, יענקלה גלינסקי הנמוך והצנום.

אחרי נסעה בת מספר שעות הגענו לשער המעברה, שם עצרו אותנו קיבוצניקים חסונים, שהסבירו לנו בפנים זועמות כי אין לנו מה לחפש במקום, וכי אנחנו סתם באים להטריד ולהתסיס את האווירה השלווה במעברה.

הלכנו, כך לפחות חשבו השומרים…

בפועל רק התרחקנו קצת, עשינו סיבוב והגענו מכיוון אחר, במטרה לחדור פנימה בלי הסכמת השומרים..

גדר תיל אימתנית הקיפה את המתחם, אבל אנחנו לא אמרנו נואש. התחלנו לחפור קצת, מצאנו מוט ברזל ובאמצעותו הרמנו את התיל, וכך נוצר מעבר קטן וצר אל מעבר לגדר.

נו?? מי נכנס??

כולם מסתכלים עלי. אני הכי קטן בחבורה, וברור שרק אני יכול להידחף במעבר הקטנטן הזה.

וכי ברירה אחרת יש לי? אני יכול לאכזב את כל החברים?

לא!

נשכבתי על הקרקע והתחלתי להזדחל לאיטי אל מעבר לגדר…

כמובן שאני צריך להיזהר שלא להידקר מהתיל, ושהבגדים שלי לא ייתפסו בו.

זה לקח זמן מה, ובעודי מצליח לתחוב את ראשי אל מעבר לגדר ומנסה להשלים את המעבר, הבחינו בנו השומרים…

הם התקרבו במהירות, תפסו אותי ומשכו אותי פנימה.

החברים ניסו לעזור לי, אבל כמובן שלא יכלו לעשות דבר, ולכן הם מיהרו להימלט, לחזור לבני ברק ולספר לרב ששלח אותנו, החזון איש, על כך שאני נמצא במצב בעייתי מאוד ושצריך למצוא דרך איך לחלץ אותי מהשבי…

בדקות הראשונות הם בכלל לא דיברו, רק חבטו בי וגררו אותי אל המשרד של הנהלת המקום.

בדרך ניסיתי לחשוב על תחבולה… איך אני יכול להיחלץ מהמקום? מה אני יכול להגיד להם שיגרום להם לשחרר אותי?

ואז מצאתי רעיון. אני אעמיד פנים כאילו איני יודע לדבר עברית, וכך הם יחשבו שאני בכלל לא מנסה לסייע לתושבי המקום לשלוח את ילדיהם ללימוד במוסד תורני. איך אפשר לשכנע את בני עדות המזרח באידיש???

אחרי שהם נרגעו קצת, התחילו להמטיר אלי שאלות: מי שלח אותך, למה באת? מה אתה מתכנן להגיד לתושבים המתגוררים כאן? למה אתם חושבים שהם רוצים בכלל חינוך דתי??

לכל השאלות השבתי רק במילה אחת:

אידיש!

סימנתי להם עם הידיים והרגליים שאני לא מבין עברית, ואם הם רוצם לדבר איתי, שינסו לעשות זאת באידיש.

אבל הם לא ידעו אידיש. בני הקיבוצים, צברים מלידה שאבותיהם היו החלוצים הראשונים של העליות הציוניות.

הלכו לחפש מישהו שיתרגם ובסוף מצאו אחד שיודע אידיש.

כשהביאו אותו לתרגם, אורו איני…

הכרתי אותו.

אחרי מלחמת העולם השניה, שחררו אותו מסיביר בה הייתי עצור והעבירו אותי לפולין. בדרך עצרנו בסמרקנד שם היתה קבוצה של יהודים, והצלחתי לארגן לעצמי קצת אוכל… צלחת עם אטריות!!

רגע לפני שאני מברך ואוכל, נכנס לאוהל אדם ואומר לי "אני מאוד רעב, בבקשה תביא לי את האטריות".

הבטתי בו בתימהון ואמרתי לו: "גם אני רעב".

הוא אמר לי בתשובה שאני נמצא בנסיעה, מחר אני אלך למקום אחר, ושם אולי יהיה לי אוכל. אבל הוא נשאר כאן, אין לו לאיפה ללכת, וכאן בטוח אין אוכל…

קיבלתי את טענתו ונתתי לו את צלחת האטריות. הוא בלע אותה בשקיקה בתוך זמן קצר מאוד, ונפרדנו לשלום.

ועכשיו הוא האיש שבא לתרגם ביני לבין הצעירים שאינם יודעים אידיש…

הוא פונה אלי בשפת האם שלנו, אידיש, ואומר לי, אני רוצה לעזור לך, אבל אני צריך שתתן לי רעיון, מה אני יכול לומר להם??

במוחי נצנץ רעיון… אמרתי לו תגיד להם שאני מראשי המנסים לגייס ילדים לחינוך הדתי, וכעונש אתה תעבור איתי בכל האוהלים הפחונים במעברה, ותציג אותי לראווה בפני העולים, שם תסביר להם שלא כדאי להם לדבר איתי או עם אנשים כמוני.

כמובן שהוא העמיד פנים כאילו הוא צועק עלי, כדי שהם יאמינו למשחק שלנו, ולאחר שהציע את ההצעה שלי בפניהם, הם חשבו קצת ואמרו שהם מקבלים אותה. עברנו מאוהל לאוהל, כשהוא שומר עלי וכביכול דואג להכות אותי מדי פעם.

בתוך האוהל כבר דיברתי בעברית צחה… שאלתי אותם "מי רוצה לרשום את הילדים למוסד תורני"…

מילאתי רשימה, וכעבור זמן לא רב יצאתי מהמתחם כשבידי שמותיהם של 60 ילדים…

חזרתי אל החזון איש. בסמוך לביתו פגשתי את החברים שלי שהיו נסערים:

"תגיד לנו איך הצלחתם לעבוד עליהם? איזו הצגה עשית להם?".

אני נדהמתי… מי אמר להם שעשיתי הצגה?

הם סיפרו לי, שכשהגיעו לרב וסיפרו לי שהקבוצניקים תפסו אותי וכלאו אותי אצלם במשרד, הוא השיב להם בחיוך: "הם חושבים שהם תפסו את יענקלה, אבל האמת היא שיענקלה תפס אותם!!".

כנראה ברוח הקודש שלו הוא כבר ידע מה קורה שם בתוך המעברה…