איך ילדה בת 16 וחצי הכניסה אותי לבית שלי דרך החלון!…

ומה למדתי ממור הבייביסיטר

ומה למדתי ממור הבייביסיטר

מאת: מענדי

הכל התחיל מזה שרותי אשתי היקרה תפסה אותי בבוקר ליד הדלת שניה לפני שעפתי לעבודה, ואמרה לי: בייבי, כבר מלא זמן לא יצאנו לאכול משהו. אנחנו חייבים לדבר קצת.

כמה זה 'מלא'? שאלתי.

מלא! היא פוסקת.

המוח שלי עושה חישוב מהיר, הבוס מחכה בעבודה, לא בא לי לפתוח עכשיו דיון מתי יצאנו פעם אחרונה, מה יש לי תוכניות להערב, וכמה חרגנו כבר מהתקציב החודשי, במקום זה אני פשוט אומר: אוֹקֵיי היום בשמונה וחצי יוצאים לארוחה חלבית בקפה קפה, אבל אני אומר לך מראש רותי, עד מאתיים שקל! בלי להיסחף עכשיו עם קינוחים ושייקים, שיהיה רומנטי וזה, מובן?!

אַה, ואל תשכחי להזמין את מוֹר, הבייבי סיטר, לשעתיים, סגור?, יאללה בּיי מאַמַלֶ'ה.

יצאנו, אכלנו, שילמנו, היה מצויין. תכלס' היא צודקת רותי, צריך לפעמים להשקיע בזוגיות קצת, ככה כולם אומרים…

בדרך הביתה רותי אומרת לי: 'בייבי פְּלִיז לך לסוּפֶּר לקנות קצת פיתות לילדים שיהיה למחר, רק תוריד אותי לפני זה ליד הבית, למה אין לי עכשיו כח לכל התורים הארוכים בסוּפֶּר…

הלכתי לסוּפֶּר כמו אבא טוב, קניתי פיתות וחיכיתי בתור, אחרי רבע שעה אני חוזר הביתה, יוצא מהמעלית וקולט את רותי עומדת מחוץ לדלת, עם הטלפון ביד אחת וביד השניה בועטת בדלת ברצחנות כאילו היא מהמשטרה הצבאית או עובדת בהוצאה לפועל, בּוּם בּוּם בּוּם, ותוך כדי היא גם צועקת – מור, מור, מווווווווווווור.

מה הסיפור? אני שואל. ותוך כדי קולט שהשכן ממול פותח את הדלת מנסה להבין את הסיטואציה.

היא לא פותחת! רותי עונה לי בצווחת מצוקה.

מה לא פותחת? מה היא נורמלית? מה, את רוצה להגיד לי שכבר רבע שעה את ככה עומדת ובועטת על הדלת?

כן! וגם חייגתי אליה לטלפון איזה חַמֶשׂרֶה פעם, ונאַדַה, אין קול ואין עונה.

תאמין לי אני כבר לא יודעת מה לחשוב, השם שישמור, אולי יש שם איזה דליפת גז, אִימַלֶ'ה צריך להזמין כיבוי אש הרגע שיפרצו פה את הדלת.

שום דליפת גז, אל תרוצי רחוק, בטח נרדמה על הספה הילדה. שינה בלי דאגות…

אבל אחרי שעברה עוד חצי שעה, עם עוד בעיטות ובומים וצעקות, וכמה שכנים שהתגייסו לנסות לעזור הבנתי שאין ברירה, וחייבים לעשות מעשה.

ביקשתי מהשכן מהקומה שמתחתי שיכניס אותי למרפסת שלו, ויחד עם עוד שתי שכנים עשינו בזריזות סולם גנבים מאולתר, והוֹפּ, הנה אני בתוך המרפסת שלי.

פורץ את התריס, פותח את הדלת בעדינות שאני לא אפול עליה ככה פתאום… ומה אני רואה?

הילדה, יושבת על הספה בסלון, הלֶפּטוֹפּ על הברכיים שלה, שתי אוזניה מכוסות עם אוזניות גדולות של סוֹנִי, והיא צופה בסרט – – –

ככה. פשוט. מרותקת למסך ומחייכת לעצמה.

כאילו אין מחר – – –

כאילו שהיא לא בתפקיד עכשיו, כאילו היא לא מקבלת תשלום על השעות האלו, כאילו אני ואשתי לא עומדים כבר חצי שעה ומרימים את כל הבנין בשעה אחת עשרה בלילה. כלום! מת העולם, מתו הדגים.

סרט!

לא דליפת גז, לא חטיפה, ולא מוות בעריסה. שום דבר. כולה סרט טיפשי אחד.

מה אני אגיד לכם חברים? בסדר. השבח לאל הצלחתי לסתום את הפה ולתת לאשתי לנזוף בה בעדינות, אני ביינתים העפתי משם את כל השכנים, אמרתי להם שהיא נרדמה, (לא היה לי את הלב לשרוף לה את מקצוע השמרטפות בכל השכונה…) אשתי שילמה לה זריז, והיא הִתְחַפְפַה הביתה בלי לקלוט באמת איזה אנדרלמוסיה היא הרימה פה, (וואי, סורי, לא נעים, פעם הבאה אני אדע להוריד את הווליום…) וזהו.

קרסתי על המיטה בסערת רגשות מעורבבים.

אחרי חצי שעה שאני מתגלגל על המיטה ולא מצליח להירדם פתאום אני שומע את רותי שואלת אותי, תגיד, מה המסקנה שלך מכל הסיפור ההזוי הזה?

מסקנה? שלא מזמינים את הילדה הזו יותר לנצח! זה המסקנה. השארנו אותה לשמור פה על שתי תינוקות, וגם אם היו צורחים את נשמתם היא לא היתה שומעת עד שהם לא היו יוצאים מהעריסה ומושכים לה בשיער… אני אעונה לרותי בעצבים.

כן. נכון. אבל תקשיב, פתאום התחלתי להרהר לי ככה בראש, איך אנחנו נראים כשאנו צופים בסרט, כמה אנחנו קרובים להיות כמו הילדונת הבלתי אחראית הזו.

מה? הגזמת! רותי. לדעתי הילדה הזו מאובחנת רשמית כחולת מדיה כרונית, התמכרות במאה אחוז, חיה ונושמת בעולם הוירטואלי, והעולם האמיתי מבחינתה לא קיים. אז נכון שגם אני צופה בסרטים לפעמים, אבל מה את משווה בכלל?

לא. ברור. רק שאני תוהה לעצמי עוד כמה אחוזי התמכרות למדיה חסרים לי עד שאני אראה כמו הילדה התלושה הזו.

הרי תסכים איתי שכלנו מכורים במידה מסויימת, אתה לכדורגל ואני לריאליטי ואחותי לוִיוַה, זה לא משנה. השאלה כמה פעמים דחינו מטלות חשובות או גנזנו תוכניות שהיו מועילות לחיים שלנו באופן כללי, רק בגלל שרצינו באותו זמן לצפות בתוכנית או בסרט ה'קדוש' ששודר באותו רגע.

כאילו אל תדברו איתי עכשיו, רק תזיזי קצת את הפְּלַזְמַה לכיוון שלי וזהו. הכל בשביתה עכשיו עד שיגמר הסרט. אין מחר עבודה. שאמא שלי תתקשר שבוע הבא. אני נורא עסוק עכשיו! אני עכשיו נכנס לסרט…

עד כאן נאום רותי אשתי החכמה והחושבת…

מה אני אגיד? השאירה אותי עם לשון בחוץ… פשוט כך. עד שקלטתי שהגיע הזמן להכניס חזרה את הלשון פנימה למקומה הראוי…

הגברת צודקת ואין לי מה להשיב בענין. שומר על זכות השתיקה. היא צודקת.

כי תכל'ס בראש אני מבין מצויין כמה המדיה הזה שורפת לי את מיטב השעות של חיי, כבר יצא לי לקרוא כמה מחקרים של פרופסרים ידועי שם שמוכיחים כמה ה'זמן מסך' הורס לנו את כל הבריאות הגופנית, גורם למשקל יתר, לחץ דם, ירידה בחדות הראייה, מיקוד, ריכוז, ואפילו משפיע על היציבה.

וגם בלי לקרוא את כל המאמרים על ההשפעה השלילית של המחשב/טלוויזיה/סמארטפון על החיים של הילדים שלנו, (ככה הפרופסרים עוקפים באלגנטיות את המחסומים התודעתיים שלנו, הם כותבים את המחקר על הילדים שלנו…) אני אישית מרגיש שהמדיה הורסת לי את החיים, החיים נוזלים לי מבין האצבעות, וכשאתה מסתכל לאחור אתה קולט שמכל התוכניות שהיו לך לשנה הקודמת, ביצעת בערך 5 אחוז, ומהשאר התייאשת בלי מודעות בכלל. פשוט התקדמת הלאה וזהו. לאן? לשומקום! לאותה נקודה שהיית בה אתמול. עוד פוסט, עוד סרטון, עוד חדשה מרעישה ודרמתית. בסוף חזרת לנקודת המוצא.

הדבר היחיד שאני מתנחם בו שלפחות אני מרגיש את זה, עדיין יש לי קצת מודעות למצבי, ויש לי חלום שיום אחד אני אתחיל לשלוט בעצמי, בדחפים שלי, ובהרגלים השליליים שלי. יש לי תקוה שיום אחד אחזור לשפיות…

את התובנה הזו רציתי לחלוק איתכם היום, חברים יקרים.

נכון שזה נחמד, נכון שזה כיף, ומותר לנו לפעמים להנות קצת, לא רק לעבוד קשה, אבל תחשבו על זה כאילו יש קשת, כמו גרף כזה של מוניטור על אחוזי ההתמכרות למדיה, בצד השמאלי של הקשת עומד הבנאדם שרק רוצה לפעמים להנות קצת, לראות איזה סרט קטן, לא מעבר לזה. ובצד הימני שלו נמצא המכור הכרוני שצובר כ 20 שעות מסך ביום, דרדר כבר גם לאלימות קשה ולסמים, ובכללי אין לו חיים! ולא רק לו אין חיים. גם לסביבה הקרובה והרחוקה הוא לקח חלק נכבד מהמצרך הזה.

אז בבקשה בשבילכם ובשביל הילדים שלכם, שימו לב איפה אתם עומדים בקשת הזו, עד כמה אתם מודעים ושולטים במצב, ותשימו בלמים חזקים לאזן את המצב. תצאו מהסרט. כן, פשוט תעשו 'קאט'… ותתחילו לחיות!

כי אחוזים מאד גבוהים מהעולם שלנו היום כבר הפסיק לחיות. הוא אמנם מסתובב ונושם ובועט, אבל זה רק גופה שמהלכת. ההגדרה של בן אדם 'חי' זה שיש לו עוד תוכניות לעתיד, הוא עדיין לא סיים את הקריירה, יש לו עוד כמה משימות שהוא רוצה לבצע.

והמכורים לאינטרנט, לצערי הרב, כבר סיימו את הקריירה.

תחשבו על זה.

ואם בא לכם גם לעשות צעד לפעולה ממשית, לא רק לחשוב על זה, אם גם לכם נמאס לשתף כל היום תַּ'חברים מה בדיוק אתם עושים בכל רגע נתון (באמת, למה אחותי צריכה לדעת שאני עכשיו עם אשתי מתפנק במסעדה?! תנו להנות קצת מהדג… למה אני מרגיש שאני חייב להעלות סטורי כל היום) אני הייתי מציע בתור התחלה, לקחת פסק זמן של 30 דקות ביום, לא יותר, שבהם אנחנו מתנתקים מהטלפון מהמדיה, מהרשתות החברתיות, מהטלוויזיה, ומתחברים חזרה לחיים האמיתיים. רק 30 דקות…תאמינו לי, מנסיון שלי בשבוע האחרון, אתם תראו פלאות. פשוט תתחילו לחיות.

רק 30 דקות ביום. זה לא נורא בכלל. ואם קשה לכם 30 דקות, קחו חצי שעה…

אוהב אתכם, להתראות.