מצוות 'ביכורים'

חג השבועות מכונה 'חג הביכורים', כי הוא פותח את העונה בה אפשר לקיים את המצווה החשובה הזאת ^ איך נוכל לקיים אותה כיום, כשבית המקדש אינו קיים?

מאת: יעקב לוסטיגמן

מצות ביכורים היתה נוהגת בזמן שבית המקדש היה קיים, וכיום אנחנו לא יכולים לקיים אותה למרבה הצער, עד שייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.

מצוות הבאת הביכורים נאמרה בתורה הקדושה בפרשת 'כי תבוא' שבספר 'דברים':

"וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה […] וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'" וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

איך היו מקיימים את המצוה?

כל אדם שברשותו קרקע עליה גדלים עצי פרי משבעת המינים: גפן, תאנה, רימון, זית ותמר (גם חיטה ושעורה הן משבעת המינים אך המצוה נאמרה רק על פירות ולא על תבואה), היה צריך להביא את הפרי הראשון שגדל בעצים שלו. התאנה הראשונה, אשכול הענבים הראשון, הרימון הראשון וכו'.

בתקופה בה מתחילים הפירות לצמוח באילנות, היה בעל המטע יורד לבדוק את העצים, וכשהיה מוצא את הרימון הראשון שצומח בעץ, היה מסמן אותו באמצעות חוטי או גומי אדום או בצבע בולט אחר, וכשהיה הפרי גדל ומגיע להבשלה, היה קוטף אותו ומביא אותו 'ביכורים' לבית המקדש.

אלו שהיו גרים בקרבת מקום לירושלים, היו ממהרים להעלות את פירות הביכורים לפני שירקיבו, ואלו שגרו במרחק וחששו שהפירות ירקיבו, כמו תאנים או ענבים שאינם מחזיקים מעמד זמן רב, היו מייבשים אותם, ומעלים אותם כשהם מיובשים, כעבור זמן.

את הפירות לא היה מעלים בקופסה פשוטה או בתרמיל עלוב, אלא היו מסדרים אותם בתוך סלסלות מקושטות, מסודרים כל סוג של פרי בפני עצמו: הרימונים לבד, התאנים לבד וכן הלאה, או מסדרים אותם יפה כך שהסלסלה היתה מלאה באשכולות ענבים ואת שפתה הקיפו תאנים וכדומה.

כשהיו עולים לירושלים, היו נפגשים עם עוד ועוד אנשים שהעלו את הביכורים שלהם, וכך היו יוצרים שיירה ארוכה של הבאת ביכורים, כשבראש השיירה היו מצעידים שוורים ובהמות שנועדו להקרבה על המזבח בבית המקדש, והיו שרים ושמחים, מנגנים בחלילים ובכלי נגינה אחרים.

כשהתקרבו לירושלים היתה השמחה גואה, ותושבי ירושלים היו נועלים את חנויות ובתי העסק, ויוצאים לקראת מביאי הביכורים, מקבלים את פניהם בשירה ובריקודים, ומלווים אותם לבית המקדש.

בבית המקדש היו הכוהנים מקבלים את סלסלות הביכורים מידי הבעלים שלהם, מניפים אותן מעלה והבעלים היה אומר את 'פרשת הביכורים' כמו שכתוב בפסוקים שציטטנו. לאחר מכן היו הכוהנים אוכלים את פירות הביכורים, שיש בהם קדושה כמו בקרבנות.

אז היום אנחנו לא יכולים לקיים את המצווה הזאת כי בית המקדש לא קיים, וכי לרובנו אין בכלל מטעים של עצי פרי.

אבל אנחנו כן יכולים להתחבר לרעיון של המצוה הזאת, כפי שמסבירים גדולי ישראל לאורך הדורות שהרעיון שלה הוא שיהודי ידע שעל כל דבר טוב שקורה לו, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה להודות על כך לקדוש ברוך הוא. ואפילו אם הדבר הטוב הזה נראה טבעי לחלוטין.

הרי למה גדל הפרי בעץ?

כי אני נטעתי עץ, לאחר מכן השקיתי אותו במים, גזמתי את הענפים שלו, זיבלתי את הקרקע סביבותיו, דאגתי להרחיק ממנו זבובים ומזיקים, ואז באה הפריחה באביב ולאחריה גדלו הפירות.

האם מדובר כאן בנס גדול?

לא!

אז למה אני צריך להביא את הפרי הראשון לקדוש ברוך הוא?

כדי לזכור שאפילו הדבר הטבעי ביותר בעולם, גם הוא נס!

הקדוש ברוך הוא הוא זה שנתן לנו את האדמה, הוא נתן לנו את הכח לטעת עצים ולהשקות אותם, הוא נותן לעצים את הכח להצמיח פירות.

גם אם זה נראה לנו טבעי, אנחנו צריכים לזכור שהטבע עצמו הוא בריאה שברא הקדוש ברוך הוא, ושאותה הוא מפעיל ומחיה כל הזמן.

את הרעיון הזה אנחנו יכולים לזכור גם היום, וגם לחיות על פיו.

נזכור ונודה לקדוש ברוך הוא על כל הטוב שגמל לנו, ובמיוחד על הדברים שנראים לנו הכי טבעיים בעולם!