"החזקתי בידי את הבצק, ובעיניים עצומות ביקשתי מעומק הלב"

סיפורה האישי והמרגש של לינור, על הנס המיוחד שהתרחש בעקבות הפרשת חלה.

מאת: אוהד אטינגר

לינור היא אשה בת 28, אם לשני ילדים.

את הסיפור הבא היא סיפרה כשעיניה דומעות:

זה היה כשהקטן שלי היה בן שבועיים בלבד. הייתי יולדת טרייה, מבולבלת וחסרת סבלנות.

בתי הגדולה, שהיתה אז כבת שנתיים, התעוררה באמצע הלילה בצרחות איומות.

אני ובעלי ניסינו להבין מה גורם לה לצעוק כך. אולי אלו כאבי בטן? או סיוט שראתה בחלומה?

הכנו לה שוקו חם, אבל היא לא הסכימה לישון.

ניסינו לנדנד, לשיר לה שירי ערש, לתת לה אקמול.

שום דבר לא עזר.

כשהאיר הבוקר והיא עדיין צורחת, החלטנו לקחת אותה לבית החולים.

אני הייתי צריכה להישאר בבית עד שאמצא סידור לתינוק, ובעלי הניח את הילדה בכיסא הבטיחות, ויצא עם הרכב לכיוון בית החולים.

היום אנחנו יודעים שזאת היתה טעות קשה. אסור לנהוג בכזה מצב, אחרי לילה שבו הוא כמעט לא ישן, וכשבכיסא לידו צורחת ילדה היסטרית מכאבים.

אבל אז לא חשבנו על זה.

אחרי שעה קיבלתי טלפון.

נקראתי להגיע בהקדם לחדר המיון, כי בעלי והבת שלי היו מעורבים בתאונה.

הייתי היסטרית.

חששתי מפני הגרוע מכל.

בחדר המיון הבנתי שהפחד שלי היה כמעט מוצדק.

בעלי שכב מחוסר הכרה, ואילו בתי התינוקת לא היתה שם.

הלב שלי עצר. לא יכולתי לנשום.

אחות רחמנייה שראתה את הפחד העצום שהשתלט עלי, הסבירה לי מיד שהתינוקת בסדר גמור. היא נלקחה למחלקת הילדים, עד שימצאו לה פתרון אחר.

התברר שהיא מרגישה בסדר גמור. בתאונה היא לא נפגעה בכלל, ואילו הבכי הפסיק. לא ברור בכלל למה היא בכתה כל כך, כל הלילה.

אבל בעלי שכב ללא הכרה.

בני המשפחה החלו להתאסף, את בעלי הכניסו לניתוח חירום והודיעו לי שמצבו קריטי.

"אנחנו לא איבדנו תקוה לחלוטין", אמר לי רופא צעיר שיצא מאסיפה מיוחדת שנערכה על ידי מיטב המוחות של בית החולים, כדי להכין אסטרטגיה רפואית לטיפול בבעלי.

"אנחנו מאוד מקווים שהכרתו תשוב אליו בהקדם, ולאחר שמצבו יתייצב נוכל להתחיל לדבר על שיקום".

שיקום???

"אה, כן, הגפיים התחתונות שלו ספגו פגיעה קשה. אבל אל דאגה, עם הרבה פיזיותרפיה והרבה רצון טוב, הוא יוכל בעתיד לשוב ללכת", אמר לי הרופא, "אם…".

אם הוא ישרוד את הניתוח כמובן. זה מה שהרופא לא אמר, אבל רמז לו בבירור.

אני לא אשה דתיה, אבל באותו הזמן לא הפסקתי להתפלל. אחותי הגדולה, שחזרה בתשובה לפני שנים רבות דחפה לי ביד ספר תהילים, ואני מלמלתי ללא הרף, כשדמעות זולגות מעיני.

עליתי למחלקת הילדים. שם ראיתי את הילדה שלי משחקת בהנאה. היא מאוד שמחה לקראתי, אבל הדמעות שבעיני גרמו לה להיות קצת יותר רצינית.

חשבתי על זה שאולי בקרוב היא תהפוך ליתומה.

נמסתי מבכי.

על השידה ליד מיטתה מצאתי דף. ניסיתי לקרוא את התוכן הכתוב בו, רק כדי להרגיע את עצמי, כדי שהילדה לא תראה אותי בוכה.

"הפרשת חלה", היה כתוב שם, "סגולה לכל דבר, לעין הרע, למחלות, לתאונות, ללידה קלה ועוד".

תאונות!!

זהו!

אני יודעת מה אני צריכה לעשות.

מיהרתי לקחת את הדף, ירדתי לחדר ההמתנה במחלקה הכירורגית, תפסתי את אחותי הדתיה ואמרתי לה: "מהר!!"

  • מה מהר? היא שואלת.

אני לא יכולה לדבר.

הראיתי לה את הדף, והיא מיד הנהנה בראשה.

היא הבינה על מה אני מדברת.

השארתי שם הכל. את הילדה (עם הסבתא), את הבעל (עם הסבתא השניה, אמא שלו) ואת הפחדים והחששות.

אחותי לקחה אותי לביתה שהיה במרחק של חצי שעה נסיעה. שם הכנו בצק, וחיכינו שיתפח.

עבדתי לפי ההוראות שלה.

לקחתי בידי חתיכה קטנה מהעיסה, בירכתי את הברכה שהיתה כתובה בדף, והתפללתי.

החזקתי בידי את הבצק, ובעיניים עצומות ביקשתי מעומק הלב. ביקשתי שהילדה שלי לא תהיה יתומה, שהבן שלי שעוד לא יודע לזהות את אבא שלו, יוכל לגדול בבית בריא עם שני הורים פעילים ומתפקדים.

בלי קביים! בלי פיזיותרפיה! בלי שיקום!

אני רוצה בעל בריא ושלם.

אז קביים כן היו, אבל רק במשך שבועות אחדים. פיזיותרפיה לא היתה, והילדה שלי לא יתומה, ברוך ה'.

למדתי על בשרי, או אולי נכון יותר לומר, על בשרו של בעלי, שלמצוות הפרשת חלה באמת יש כח מדהים.

כח שמיימי!

אני עדיין לא דתיה. לפחות בינתיים. אבל אני שומרת יותר מצוות.

ומאז, כל שבוע אני מקפידה מאוד לאפות חלות לשבת, להפריש מהם חתיכת בצק ולקיים את מצוות הפרשת חלה.