כשהתעורר, הקיפו אותו להבות אדירות… המיטה כולה עלתה באש

סיפור מופלא על נס ההצלה של הבחור הצעיר שבמקום לכעוס על האיש שפגע בו, ניגש אליו וביקש את סליחתו.

 

מאת: אוהד אטינגר

היה זה לפני כשבעים שנה.

האדמו"ר רבי יצחק מאיר אלתר מגור זכר צדיק לברכה (סבו של האדמו"ר הנוכחי מגור שליט"א), כבר היה ובא בימים.

גופו היה חלוש מאוד, ובדרך כלל כמעט לא היה יוצא מהבית כדי לערוך 'טישים' חסידיים.

ה'טיש' הוא בעצם התוועדות חסידית בראשות האדמו"ר, שאומר דבר תורה והחסידים שרים יחד, לפעמים במשך שעות ארוכות.

כשכבר כן היה יוצא, הגיעו המונים להשתתף ב'טיש', מתוך הערצה לאדמו"ר הזקן והרצון לחזות בזיו פניו המאירים בקדושה מיוחדת.

באחת הפעמים, היה זה בחנוכה, הגיע ציבור גדול כל כך, עד שאנשי הצוות שהיו אמורים לדאוג לבריאות ולנוחיותו של האדמו"ר, חששו מאוד לאפשר לו לצאת אל בית המדרש הצפוף כל כך.

החשש היה שהחסידים ידחפו את זה את כדי לראות את הרבי, ומרוב התלהבות הם עלולים למחוץ את האדמו"ר עצמו.

המזכיר הראשי של האדמו"ר יוצא אל פתח בית המדרש ומכריז בקול: עד שלא תהיה כאן רחבה פנויה, הרבי לא ייכנס לבית המדרש.

החסידים התחילו להידחק לאחור, מפנים מקום כהוראתו של המזכיר – 'הגבאי'.

בחור אחד, צעיר וקצת עקשן, סירב לפנות את מקומו. שעות ארוכות הוא עמד כאן כדי לשמור לעצמו 'מקום טוב' ממנו יוכל להשקיף על האדמו"ר, וכעת ברגע אחד אומרים לו להתפנות מכאן?

לא ולא!

הוא נשאר ויהי מה.

ה'גבאי' קורא לו מספר פעמים לפנות את מקומו, אך הבחור מושך בכתפו לאות סירוב עיקש.

לגבאי לא היתה סבלנות רבה. הוא נמצא כאן כדי לדאוג לשלומו של הרבי. ציבור ענק ממתין בקוצר רוח להופעתו, וגם האדמו"ר עצמו כבר מבקש להיכנס לבית המדרש ולא מבין למה הוא צריך לחכות עוד קצת.

הוא ניגש אל הבחור העיקש, ובלא אומר ודברים נוספים 'מוריד' לו סטירה מצלצלת, לעיני הציבור כולו.

הבחור מסמיק במבוכה, ומפנה את מקומו.

הלב שלו בוער מכעס. הוא לא יכול לסלוח ל'גבאי' על הסטירה הכואבת, ועל הבושות הנוראיות שגרם לו.

 

**

 

אחרי הטיש, שכלל גם הדלקת נרות לכבוד חנוכה, הודיע האדמו"ר שהוא מבקש לשוחח עם בחור כלשהו.

הוא נקב בשמו של הבחור – אותו אחד שספג את הסטירה המצלצלת…

הגבאים לא הופתעו שהרבי יודע את שמו, למרות שהוא לא היה נוכח בשעה שהגבאי הכה אותו. הם רגילים היו בכך שהאדמו"ר, אשר רוח הקודש פיעמה בו, יודע גם דברים אל ראו עיניו ולא שמעו אוזניו.

כשהתייצב לפני הרבי, סיפר לו האדמו"ר סיפור מדהים שכתוב בזוהר הקדוש:

רבי אבא, מחכמי הזוהר, היה יושב בפתח העיר לוד, וראה מרחוק אדם שיושב על גבי סלע הבולט מצלע ההר ומנמנם. נחש ארסי התקרב לעברו וביקש להכיש אותו, רבי אבא רצה להעיר אותו ולהזהיר, אך מפאת המרחק האיש לא שם לב.

והנה יוצא שרץ כלשהו, שהורג את הנחש רגע לפני שהוא מכיש את האיש.

בכך ניצל האיש ממוות.

עבר זמן מה, הוא מתעורר, וקם כדי להמשיך בדרכו.

ברגע בו קם ועזב את מקומו, קרסה שן הסלע שעליה ישב, והידרדרה לתהום הפעורה תחתיה.

בכך ניצל האיש פעם נוספת ממות, כשקם בדיוק רגע לפני שהסלע התנתק ממקומו ונפל.

ניגש אליו רבי אבא ושאל אותו, בזכות מה ניצלת ממות פעמיים?

השיב לו האיש: אני לא יודע למה ניצלתי, אבל אני יכול לומר לך שתמיד כשמישהו מכעיס אותי או עושה לי דבר מה שלא כהוגן, אני מקפיד לסלוח לו. אני אף פעם לא הולך לישון לפני שפייסתי את כל מי שהיתה לי מריבה איתו, וגם אם הוא היה אשם במאת האחוזים.

אמר לו רבי אבא, אכן, בזכות זה ניצלת ממוות.

 

**

 

הבחור הבין היטב את כוונתו של הרבי.

למה האדמו"ר מספר לי את הסיפור הזה?

הוא רוצה שאני אסלח לגבאי שסטר לי בחוזקה על לחיי….

כחסיד נאמן הוא לא היסס. מיהר לקחת בקבוק יין איכותי, עלה לביתו של הגבאי, נקש על הדלת והגיש לו את הבקבוק.

באתי להתפייס איתך. אמר לו.

הגבאי היה המום.

נכון שהבחור לא התנהג כשורה כשסירב לפנות את מקומו, אבל בסופו שלל דבר הוא היה הצד שאמור היה לכעוס, ולא זה שאמור לפייס..

הם שתו יחד מהיין, ונפרדו כידידים.

 

**

 

כשהגיע לישיבה פנה בחור לפנימיה.

השעה כבר היתה מאוחרת והוא ניסה להירדם, אך ללא הצלחה.

המאורעות שעברו עליו היום היו די מסעירים, והוא לא הצליח להירדם.

לצדו היו נרות, מנרות החנוכה, הוא לקח נר אחד, הדליק והתחיל לקרוא בספר הקודש שהיה סמוך למיטתו.

כעבור זמן קצר הוא נרדם.

כשהתעורר, הקיפו אותו להבות אדירות… המיטה כולה עלתה באש.

בעור שיניו הצליח לזנק מהמיטה ולברוח מהחדר כדי להזעיק עזרה.

הוא ניצל בשניה האחרונה.

עכשיו הוא הבין היטב מדוע סיפר לו האדמו"ר את הסיפור, וכיצד זכה להינצל מהאסון הנורא.

 

                                                            [מעובד מתוך בספר 'טיב המעשיות']