יהודים, אתם חופשיים!

רבי ישראל מאיר לאו: מבט חדש על החירות. לא עצמאות, גם לא שחרור ויציאה ממחנות השמדה. פתאום אתה קולט מיהו בן החורין האמיתי

 

כ"ח בניסן תש"ה, בוכנוואלד.   הם היו בפלנטה אחרת. עשרות יהודים שעולמם התהפך עליהם. שש שנים אחרי שראו את העולם. שוכבים הלומים, מותשים, רעבים ומאובנים. יותר קרובים לגוויות מאשר לגופים אנושיים. עור ועצמות. מוזלמנים קרועי עיניים. לאיש לא היה חשק גדול לחיות.

ואז נשמעה הצעקה, באידיש, שכולם יבינו: "יידן, איר זענט פרי!" יהודים, אתם חופשיים.

יותר משבעים שנה חלפו, ועדיין עוברת צמרמורת בגווי כשאני מספר לעצמי את הסיפור המטלטל הזה אותו שמעתי מכלי ראשון.

כשיצאו אותם יהודים החוצה, הם ראו את הגנרל פאטון. לצידו, בג'יפ צבאי, ישב הרב הרשל שכטר זצ"ל. יהודי אמיתי תלמיד חכם וירא שמים – לימים נשיא ועידת הנשיאים של יהודי ארה"ב.

עכשיו הוא עבר מצריף לצריף והכריז את בשורת הגאולה. "יהודים, אתם חופשיים!" היהודי הזה, חכם גדול היה. הוא ידע להשתמש במילים המדויקות. הוא לא אמר "די מלחמה האט זיך גענדיקט" (המלחמה הסתיימה): הוא גם לא אמר "באנו לשחרר אתכם". הוא בכלל לא דיבר לא על עצמו ולא על האמריקאים, לא על הצבא ולא על המלחמה. הוא תפס את הנקודה הרגשית ביותר בנפש היהודית, "איר זענט פריי" – אתם חופשיים.

זו מילת קסם שהיהודי כל כך משתוקק לשמוע – בן חורין.

זו היתה הכמיהה שלנו במחנות הארורים. תנו לנו כבר חופש. נכון, זה לא נגמר. החופש עוד היה רחוק מאוד. בשום מקום לא רצו אותנו. לא באמריקה ולא באירופה. למרבה הצער גם בארץ ישאל – או בפלשתינה, כמו שקראו לה אז – איש לא חיכה לנו.

לא ידענו כלום על הארץ. רק ירושלים, חיפה ויפו. עיר הקודש וערי הנמל. אבל אלו היו נעולים בפנינו . בזה אחר זה סולקו אניות המעפילים: 'פאטריה', 'סטרומה', אניות שהוטבעו: או 'אקסודוס' שנשלחה חזרה לאירופה. גם אותנו, קבוצה של מאתיים ילדים יתומים שהגיעו בצורה לגאלית מטעם 'עליית הנוער'. כלאו. הישר מהנמל בחיפה, הרכבת – משא עם קרונות אטומים, עד למחנה עתלית, שהיה מוקף גדרות תיל.

זו הייתה התחנה הראשונה שלנו, למרות שהיינו חוקיים. אני עד עכשיו ולא מבין למה? למה לא נתנו לנו ללכת לאן שבחרנו? מה בסך הכל ביקשנו? חירות. עצמאות. חופש.

באופן מפתיע, הנושא הזה של החירות והחופש פותח את הטקסט הכי קדוש ליהדות. עשרת הדיברות.

זהו תיאור של הרגע הנשגב ביותר בהיסטוריה האנושית . ריבון העולם מתגלה לראשונה בכבודו ובעצמו, ואז הוא מציג את עצמו. ומהו כרטיס הביקור? " אנכי ד' אלוקיך אשר עשיתי את השמים ואת הארץ" , גם לא "אני ד' אשר בראתי אתכם". לא! רק "הוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים".

היציאה מעבדות לחירות, זאת תעודת הזהות של בורא העולם . מדהים. גם בתפילות שלנו אנחנו מדגישים את העניין של עבדות לחירות יותר מאשר ממוות לחיים. הרי במצרים גזרו עלינו פתרון סופי. "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", אבל כשאנו מספרים את הסיפור, הקטע הזה לא בולט. במשך דורות יושבים אבות וילדים ליד שולחן הסדר, הילד עומד ושואל את הקושיות, והאבא מקיים "והגדת לבנך". ומה הוא מספר?

על ד' שברא את האולם? לא! על האבות והאמהות ? גם לא! התשובה היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוצאינו ד' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". כל הסיפור הוא היציאה מעבדות לחירות. זה מדהים. זה חשוב.

לפני כל חודש – למעט חודש תשרי – אנו מתייצבים בבתי הכנסת ומברכים את החודש. יש לנו בקשה חשובה: "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב"! זה מה שיש לנו לבקש, שנזכה לצאת מעבדות לחירות.

וזה לא רק פעם בחודש. מדי יום בתפילת ערבית, שהוא בעצם הטקסט הראשון שפותח את היממה היהודית, שמתחילה כידוע מהלילה, אנו מכריזים: "העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה אותות ומופתים באדמת בני חם… ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

והזיכרון הזה מלווה אותנו כל ימות השנה וגם בקידוש של חג, של שבת. זיכרון היציאה מעבדות לחירות הוא הלוז של היהדות. בבסיס התורה, השבת, עשרת הדיברות, התפילות, המועדים – עומד נושא אחד: היציאה מעבדות לחירות.

מהי החירות?

יש משהו לא פתור בנושא הזה של חירות. לא פעם היא מסמלת בריחה. פריקת עול. איזה רצון שמוכר בזמננו בעיקר אצל אנשים צעירים לחופש. לא על החירות הזאת היהדות מדברת. אפילו לא על השחרור מעול מלכויות. נכון, היציאה מידיים של שובים, היא בהחלט חירות מרגשת. אבל זה רק צד אחד של המטבע. יש גם צד נוסף, שהוא המרכז בחירות היהודית. מיד אחרי פסח אנו מתחילים ללמוד מדי שבת במסכת אבות. מסכת שיש בה חמישה פרקים. ועוד פרק אחד של תוספת, 'פרק קניין תורה' קוראים לו. זהו למעשה אוסף של שש ברייתות, משניות חיצוניות שביחד נוספו, כקניין תורה, כתוספת לחמשת הפרקים של פרקי אבות.

הברייתא השנייה נשתנה על ידי רבי יהושע בן לוי שאמר: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

שימו לב, אומר רבי יהושע בן לוי, כמה השקעה שיקע הקב"ה כביכול בתורה. "והמכתב", מתאר הפסוק את שני לוחות הברית, "מכתב אלוקים הוא". כלומר, הקב"ה לא שלח שליח, לא מלאך ולא שרף ולא נביא לתת לנו את התורה. הוא כתב את הלוחות בעצמו. "הלוחות מעשה אלוקים המה"

"חרות על הלוחות", אומר הפסוק. לכאורה זו עברית מוזרה. שהרי צריך להיות כתוב: "חרות בלוחות". החריטה היא לא "על" אלא "בתוך". מה הפירוש "חרות על"? מי שפותר את השאלה, הוא רבי יהושע בן לוי, מהמוראים שהיו בארץ ישראל בזמן המשנה, היה מתלמידי תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מקובל ענק, והוא מסביר: "אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'".

זאת לא חריטה. זאת גם חירות. "כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

יש כאן מבט חדש על החירות. לא עצמאות, גם לא שחרור ויציאה ממחנות השמדה. פתאום אתה קולט מיהו בן החורין האמיתי: "אלא מי שעוסק בתורה". ולמה? הרי הוא מקבל על יו עול של תרי"ג מצוות? האם לזה נקרא חירות? שעבוד ל-248 מצוות עשה ולעוד 365 לא תעשה, שלא לדבר על גזירות מדרבנן?

כן! השעבוד האמיתי של האדם הוא ליצרים שלו, לשגרה שלו, למאוויים שלו, לכל דבר שהגוף צורך. חירות אמיתית, מסביר רבי יהושע בן לוי, היא השחרור הזה מהצרכים והיצרים שכובלים אותנו.

אנשי חינוך, פדגוגים ופסיכולוגים יושבים על המדוכה הזאת כבר אלפי שנים. כולם מנסים לדון ולהבין, מה בעצם מעצב את אישיותו של האדם. מה קובע את דמותו או איך גורמים לכך שבן אדם יהיה טוב יותר.

אמר רבי יהושע בן לוי: אם יש דבר אחד, אם יש משהו שמנתק אותו מהשעבוד ליצר, אם יש משהו שמרומם אותו ומנתק אותו מההשתעבדות לחומר והופך אותו לרוחני יותר – זו התורה, אלו המצוות, זו עבודת הבורא.

ולכן התורה, כתוב בה "חרות על הלוחות" המשמעות של חירות מופיעה על הלוחות האלה, והמסקנה היא: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לאחר שיש לך חירות זו מהאגואיזם, מהאנוכיות, אפשר גם להגיע למשאלה השנייה של ברכת החודש.

המשאלה הראשונה הייתה "ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ". לזה ברוך השם זכינו. אנחנו חיים בדור שבו לראשונה רוב העם היהודי נמצא בארצו אחרי אלפיים שנה. אבל השלב השני חסר. ה"חברים כל ישראל" עדין לא קוים בנו. כי אנחנו כל כך אוהבים את עצמנו, ומשועבדים כל אחד ליצריו האישיים, שמקשים עליו להיות חבר עם הזולת. כל אחד קרוב אצל עצמו.

אולם מי שהוא עוסק בתורה – יש לו חירות גם במובן הזה. מכיוון שהתורה היא "מורשה קהילת יעקב", היא שייכת לכל כלל ישראל. "תורה ציווה לנו", לשון רבים. לא "לי". אין לי מונופול עליה, היא לא שלי, היא של כולנו. בן החורין האמיתי שעוסק בתורה, הוא משוחרר. הוא מחובר לכלל ישראל. אצלו מתקיימת המשאלה "חברים כל ישראל".

 

 

(מתוך עיתון משפחה | פסח תשע"ט)