מה למדתי מהשלט המיוחד בעיר אודסה

הרב אברהם פוקס

לפני זמן מה פסעתי עם קבוצה של צעירים בעיר אודסה, במסגרת מסע ותפילה אל קברי צדיקים באוקראינה. לרחובותיה של אודסה הגענו כדי לקנות גיטרה, על מנת שאחד מהקבוצה ינעים את השירה שתפרוץ פעמים רבות במשך הימים הקרובים מפיהם של בחורי החמד. חברת התעופה רצתה לגבות מחיר מופרז על הובלת הגיטרה, כך שקנייתה שם היתה פתרון פשוט ביותר, וכך מצאתי את עצמי ברחובותיה של אודסה יחד עם הגיטריסט מהקבוצה שידע גם כן את השפה הרוסית על בוריה בדרכנו לחנות האמורה. אנחנו חולפים בדרכנו על חנויות נוספות, ולפתע העיניים נתפסות לשלט שעות הפתיחה התלוי על דלת אחת החנויות: 07:59-22:01 OPEN. אני מסתכל עליו בחיוך ואומר לידידי, הנה, אותי הוא כבר הצליח לעצור, הוא השיג את מטרת השלט, נזכור את החנות שלו… אבל רגע, לך תדע מה עוד עובר בראש של גוי, בוא נכנס אליו וננסה לדובב אותו.

אנחנו נכנסים לחנות שהיא מעין סופרמרקט בגודל בינוני, הראשים מיד מסתובבים אלינו, לכמה וכמה אודסאים זו היתה הפעם הראשונה בחייהם לראות יהודים עם כובע לראשם וציציות לגופם. אנחנו מבקשים מאחד העובדים שלא מסוגל להוריד את מבטו מאיתנו לראות את המנהל, כשהוא מגיע – סאשה, כולו אכן משדר 'מנהלות', קשוח ונמרץ, תוך כדי שהוא זורק הוראות לעובדים. הוא רואה אותנו ומיד פולט, יֶסְְט פְּרוֹבְּלֶמָה? יש בעיה? כן,  אני אומר לידידי שמתרגם לו, הגענו ב-7:59 והיה סגור. הפנים הקשוחות נעלמות כהרף עין וחיוך גדול משתפך על פניו, אני כבר פתחתי בשבע וחצי, הוא מיד אומר ומוסיף, תדע לך שהשלט הזה הוא סתם פרסומת, באמת פתוח לפני ואחרי, סאשה מתגלה כמנהל ממולח או לפחות כזה שמקבל עצות ממולחות, השלט, הוא מסביר במילים רוסיות, לא בא רק לתפוס את העין כמו שאכן קורה, ובאמת אין יום שמישהו מהקונים לא מתלוצץ על כך, אבל יש כאן ערך מוסף, אני רוצה שהקונים שלנו ירגישו שאנחנו עושים בשבילם קצת יותר, לא הרבה, קצת, אבל בשביל קונה שממהר או מאחר זה יכול להיות משמעותי, והקונה מבין ומעריך את זה.

אני אומר לידידי, תגיד לו שיאמר 'ברוך שכיוונתי', הוא ממש זכה לקיים את ה'פתחו לי פתח של מחט', פתח את הדלת של החנות בעוד דקה, בשביל שהקונים יפתחו את הארנק כפתחו של אולם. ידידי מחייך, וסאשה מיד חושד ואומר, ידעתי שאתם לא באים בשביל השלט, מה אתם רוצים? אין לי זמן! אנחנו מחייכים ואומרים לו, דווקא כן הגענו בגללו, אבל אולי נחזור בעשר ודקה.

 

החיים מלאים בהתמודדויות, התמודדויות גדולות התמודדויות קטנות, יש גדולות הנראות כקטנות ויש קטנות הנראות כגדולות. חוקרים בדקו לכמה החלטות אדם נדרש בממוצע יומי, כולל את ההחלטות הפשוטות ביותר כמו אם לחתוך את העגבניה של הסלט לפני המלפפון או אחריו, ועד החלטות חשובות יותר ובעלות השלכות מעשיות על חייו. התוצאה הפתיעה אפילו אותם, מאתים וחמישים החלטות ביממה. אפשר להסתכל על המחקר הזה מזוית נוספת, זוית מרוממת, כיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים שכל מה שקורה איתנו, הכל מאיתו יתברך ואין רגע או מקום הפנוי ממנו, וממילא כל סיטואציה שעומדת בפנינו, כל מעשה שאנו עושים, יכול לקרב אותנו עוד יותר אל הרבונו של עולם, עוד נסיון עוד התמודדות מוצלחת, והנה עלינו במדרגה נוספת בעבודת ה'.

כשאדם הולך בדרך התורה, ודרכה דרכו, והחלטותיו הם על פיה ושיקוליו הם שיקוליה, הוא חי את בורא עולם, הוא מרגיש את הפסוק 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'. רגע, ממש כל דבר? ממש כל הזמן? התשובה היא כן, אבל זה לא הר גבוה כמו שיתכן ונראה. הבעל שם טוב זכר צדיק לברכה היה רגיל לומר לתלמידיו 'אל תאמר איני יכול אמור איני רוצה'. יכולת ומסוגלות לקיים את רצון הבורא, תמיד יש לאדם, שאילולי כן לא היינו מצווים על כך. אלא שהכל תלוי ברצונו ובנכונותו של האדם לעמוד ולמסור נפש לכבוד ה' ולכבוד תורתו.

מסופר על הרבי מקלויזנבורג זכר צדיק לברכה שהטיל פעם על אחד מבאי ביתו תפקיד עדין, מסובך וכרוך באי נעימות. הלה ניסה להתחמק ואמר: "כבוד הרב, איני יכול לעשות זאת". אמר לו הרבי "אל תאמר: איני יכול, אמור: איני רוצה"! "אין איני יכול בעולם"!

המשיך הרבי: אספר לך מאורע שעברתי על בשרי.

לפני פרוץ השואה, הייתי מגיד שיעור בישיבה, והייתי "אברך משי" עדין ורזה. היה בחור ממונה להביא לי את הספרים הכבדים, שלא יכולתי להוציא בעצמי מהארון, לא כי הייתי מפונק, או התנהגתי בשררה, אלא באמת לא יכולתי להרים את הטור, השלחן ערוך ושאר הספרים הגדולים והכבדים, כי ידי היו חלשות.

הגיעה השואה ונלקחנו לעבודת כפיה, התפקיד שלי היה לשאת אבנים כבדות וגדולות מהשכם בבוקר עד מאוחר בערב, כשהשומר עם הרובה אינו מרשה לנוח לרגע. מה אתה חושב? שאל הרבי את האיש, "לא עבדתי"? "ודאי שעבדתי"! "וכי היתה לי ברירה"? כל אבן כזו היתה גדולה פי עשר ויותר מהספר שאותו בחור ממונה היה מביא לי. ובמחנה, ללא אוכל, עמדתי מבוקר עד ערב על הרגלים הכושלות, סחבתי עוד אבן ועוד אבן ועוד אבן, בלי הפוגה. מאז ברור לי כשמש, סיים הרבי את דבריו שהמילה "לא יכול" היא שקר גמור! "אין בעולם דבר שאי אפשר לעשותו".

וישנו עוד דבר חשוב, ברגע שהתחלנו את אותו מעשה טוב, אנחנו נכנסים למחלקה אחרת לגמרי. שמעת על 'מחלקת הדלתות הפתוחות'? מובא במדרש: (רבה, שיר השירים) "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסים בו". ואומר הרבי ר' ברוך ממזיבוז, כדי שתהיה כלפינו התעוררות מן השמים, צריך שתבוא קודם כל התעוררות מצידנו, כל סוג וגודל של התעוררות, מכניסה אותנו לאותה מחלקה מופלאה. אבל ההתעוררות צריכה להיות אמיתית ולא 'התעוררות יושנת'. וחידד זאת רבי מנדלי מקוצק: אכן די לפתוח רק פתח קטן, אבל שיהיה כחודו של מחט, חד ומחודד, ושיהיה דוקר כמו מחט!