אני מרגישה שהמצפון שלי לא נקי, ושמוטלת עלי אשמה, שלא חינכתי אותם מקטנות לכבד יותר את היהדות

שאלה:

שלום לכבוד הרב,

קוראים לי חגית ואני ממרכז הארץ

אני ובעלי עוברים יחד תהליך של הכרה מעמיקה יותר עם הדת, ההלכה והיהדות בכלל. הבעיה שכשאני מנסה לדבר על זה עם הילדים, הם מגיבים בחוסר עניין במקרה הטוב, ובסלידה של ממש במקרה הפחות טוב. יש לי ילדה בת 14 וילד בן 11, ואני לא יודעת איך אני יכולה להאהיב עליהם את היהדות. אני מרגישה שהמצפון שלי לא נקי, ושמוטלת עלי אשמה על כך שלא חינכתי אותם מקטנות לכבד יותר את היהדות ולשמירת מצוות.

 

תשובה:

שלום לך חגית.

את שואלת שאלה חשובה, שרבים נתקלים בה.

יש להבין, שחזרה בתשובה היא תהליך מורכב מאוד, שמצריך הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח. על אחת כמה וכמה כשהיא באה בתוך מבנה משפחתי, וביתר שאת, כשבמערכת הזאת ישנם ילדים בוגרים, שכבר יש להם סולם של ערכים, אמונות והשקפה עצמאית.

כדי לעבור את התהליך הזה בדרך הטובה ביותר, מומלץ לכם לפנות לרב בעל שיעור קומה, שיש לו ניסיון רב עם משפחות חוזרות בתשובה.

קשה לענות לשאלתך באופן פרטני, כי לכל ילד יש את מבנה האישיות שלו, ובתנ"ך כבר נאמר 'חנוך לנער על פי דרכו', כך שמה שיכול להתאים מאוד לילד אחד, עלול להיות טעות מרה אם ננסה את זה מול הילד האחר.

עם זאת, באופן כללי, כדאי שתתחילו עם הילדים תהליך של הכרת היהדות באופן נעים ושמח, לא בדרך של "אסור" ו"אל תעשה כך וכך", כי הדרך הזאת אינה טובה, לא יעילה ובדרך כלל נידונה לכישלון.

במקום לנזוף בהם, עדיף לקרב אותם, לחבק אותם, להסביר להם את ההיגיון שבדברים, בדרך נעימה ונינוחה. בלי לחץ, ובלי לצפות לתוצאות מיידיות.

את יכולה למשל להסביר לילדים שמערכת הראיה שלנו מורכבת מכל כך הרבה חלקיקים קטנים שמשלימים זה את זה, ורק כשכולם יחד עובדים באופן המדויק וברצף המושלם, אנחנו יכולים לראות. כך גם לגבי מערכת העיכול, מערכת העצבים שלנו, וכל פעולה שנעשית על ידי הגוף. כך תוכלי קודם כל לחדד אצלם את האמונה שיש בורא לעולם, בלי לצפות מהם שיתחילו מיד לקיים את כל המצוות.

לאט לאט, בדרך של אהבה ושמחה, תוכלו להחדיר ולהטמיע בתוך התנהלות הבית את ההלכה בדרך נעימה ונינוחה.

בעניין תחושת הסלידה שאת מדווחת עליה, שקיימת אצלם מעניינים של יהדות, ייתכן שזה בא מחשיפה ממושכת שלהם לתקשורת שיש בה מלל רב נגד הרבנים וגדולי ישראל, ולכן הפתרון לזה הוא לחשוף אותם לכך שההסתה הזאת ריקה מתוכן ומתבססת על שקרים ועיוות המציאות. אפשר לחדד בפניהם את הדברים היפים שקיימים רק בקרב שומרי המצוות, הכמות האדירה של ארגוני החסד, המספר האדיר של מתנדבי זק"א ואיחוד הצלה ועוד ועוד.

ולגבי מה שכתבת, שאת סובלת מנקיפות מצפון על כך שאולי איחרת את הרכבת, ושלא חינכת אותם מבעוד מועד לתורה ולמצוות, כדאי שלא תתני למחשבות הללו להשפיע עלייך, כי הקב"ה שם אותך במקום כזה שבו לא לימדו אותך לקיים תורה ומצוות, ואת בעצמך עשית תהליך של בדיקה וחקירה עד שהגעת לאמונה השלמה במציאותו יתברך. כדי להגיע לאמונה הזאת נדרש ממך זמן, ולכן את לא יכולה להאשים את עצמך במה שלא עשית לפני שעבר הזמן הזה. מה גם שנקיפות המצפון לא יקדמו אותך לשום מקום, ועל החטאים שעשית בעבר כבר חזרת בתשובה ואת ממשיכה להוכיח כל יום שאת מתחרטת עליהם בכך שאת לא חוזרת עליהם שוב.

תהיי שמחה, מאושרת, תשמחי שזכית להכיר את ה' יתברך, ושאת כל יום מעמיקה עוד יותר את ההיכרות אתו, וזכרי שחשוב לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ולא מתוך עצב ונקיפות מצפון.

והכי חשוב, תתפללי הרבה על הילדים, והקדוש ברוך הוא בוודאי ישמע את תפילותייך, כי לכל תפילה יש השפעה, שום תפילה אינה חוזרת ריקם. נכון שלא תמיד התפילות שלנו מתגשמות במהירות, לפעמים אנחנו לא רואים את ההשפעה שלהם, אבל בסופו של דבר הן משפיעות, גם אם זה במקומות שאנחנו לא מודעים אליהם.

לא פעם אנחנו רואים אנשים שנולדו במקומות רחוקים לחלוטין מכל זיק של יהדות, ובשלב כלשהו הם מפתחים צימאון אדיר ליהדות וחוזרים בתשובה שלמה. תמיד יכול להיות שהמשיכה הגדולה שלהם ליהדות היא פרי התפילות שהתפללו הסבתות שלהם כשהדליקו נרות, שיזכו לבנים ובני בנים צדיקים ונבונים, והתפילות אולי לא התקיימו אצל הילדים הישירים שלהן, אבל אצל הנכדים הן פעלו פעולה נפלאה. אין כמו תפילה של יהודי מעמקי הלב, ובוודאי אין משהו כ"כ עילאי ומרגש כשאמא מבקשת על חייהם הרוחניים של ילדיה.